וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַיהֹוָ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵעַמָּֽיו׃

מי שאינו מביא את קרבנו אל פתח אוהל מועד לעשותו לה׳, אלא מקריבו בחוץ, נכרת מעמיו. רש״י מבאר את משמעות הכרת: זרעו נכרת וימיו נכרתים, כלומר עונש כפול הפוגע גם בהמשכיות וגם בחיים. תרגום אונקלוס מבאר שהאיש ההוא ״יישתיצי״ - יאבד מעמו. הפסוק חוזר ומדגיש את החומרה שבעבודה מחוץ למקדש, ומשלים את האזהרה שנאמרה בפסוקים הקודמים גם לגבי המעלה עולה בחוץ. כך מלמדת התורה שריכוז העבודה במקום אחד אינו עניין טכני בלבד, אלא יסוד מהותי שהעובר עליו נענש בעונש כרת החמור.