דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כׇּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃

משה מצווה למסור את דברי הפרשה אל אהרן, אל בניו ואל כל בני ישראל. אבן עזרא וחזקוני מבארים שהכתוב הזכיר את אהרן ובניו במיוחד משום שהם השוחטים את הקרבנות עבור ישראל במשכן. חזקוני מוסיף שפרשה זו, המזהירה על שחיטת הקדשים ומקומה, נסמכה כאן משום עניינה. לשון ״זה הדבר אשר ציווה ה׳״ מדגישה שהדברים נאמרים בשם ה׳ באופן ישיר ומחייב. כך פונה התורה גם אל הכהנים העוסקים בעבודה וגם אל כלל העם, להורות שדיני הקרבנות והשחיטה נוגעים לכל אחד ואחד.