וַיִּקְרָא ט״ז · כ״א

איש עתי. הַמּוּכָן לְכָךְ מִיּוֹם אֶתְמוֹל:

וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן יָת תַּרְתֵּין יְדוֹהִי עַל רֵישׁ צְפִירָא חַיָא וִיוַדֵי עֲלוֹהִי יָת כָּל עֲוָיַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת כָל מֶרְדֵיהוֹן לְכָל חֲטָּאֵיהוֹן וְיִתֵּן יָתְהוֹן עַל רֵישׁ צְפִירָא וִישַׁלַח בְּיַד גְבַר דִזְמִין לִמְהַךְ לְמַדְבְּרָא

ונתן אותם. אחר שיסורו מישראל כאילו נתונים הם אל ראש השעיר והולכים אל מקום שלא יזכרו עוד והכתוב דבר להבין הכל:

עתי. מזומן לעתו או מנהגו ללכת בכל עת בכפורים והיו״ד להתיחס לעת כמו פנימי והמפרשים אותו חכם איננו נכון בעיני וחז״ל אמרו שהנושא הוא כהן ודבריהם אמת:

ביד איש עתי - איש הבקי בדרכים ובמדבריות ורגיל בכל עת ששולחין אותו.

את שתי ידו בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים.

והתודה עליו כיצד הוא מתודה אנא השם חטאו ועוו ופשעו וכו׳‎ והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אין לי אלא וידוייהן, אונסיהן ספקותיהן שגגותיהן מניין תלמוד לומר עונות לכל עונות, פשעיהם לכל פשעיהם, חטאתם לכל חטאתם, שעיר הנעשה ליום הכפורים מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו ועל שאר עבירות שבתורה קלות וחמורות שגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב״‎ד, שעיר המשתלח מכפר. [ונתן אתם על ראש השעיר בפה].

ביד איש עתי נמצא במדרש עתי שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה שהרי הנושא את השעיר אינו עובר שנתו לכך היו בוררין איש שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה וחכמת המזלות היתה קלה בעיניהם.