וַיִּקְרָא י״ג · מ״ה

פרמים. קְרוּעִים:

פרוע. מְגֻדַּל שֵׂעָר:

ועל שפם יעטה. כְּאָבֵל:

שפם. שְׂעַר הַשְּׂפָתַיִם, גרנו"ן בְּלַעַז:

וטמא טמא יקרא. מַשְׁמִיעַ שֶׁהוּא טָמֵא וְיִפְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ (ספרא, מועד קטן ה'):

וּסְגִירָא דִי בֵהּ מַכְתָּשָׁא לְבוּשׁוֹהִי יְהוֹן מְבַזְעִין וְרֵישֵׁהּ יְהֵי פְרִיעַ וְעַל שָׂפָם כַּאֲבֵלָא יִתְעַטָף וְלָא תִסְתַּאֲבוּן וְלָא תִסְתַּאֲבוּן יִקְרֵי

בגדיו יהיו פרומים. כמו קרועים להכירו ללכת במנהג משונה או טעמו כענין אבל על כן בגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והטעם שיתאבל על רוע מעשיו כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע:

ועל שפם. למעלה מהשפם והמ״ם מהשורש, והעד ולא עשה שפמו:

יעטה. בבגדיו מגזרת עוטה אור והטעם שלא יזיק ברוח פיו:

וטמא. פעמים שיאמר כן תמיד בעברו במסלה שיש שם ישוב שישמרו בני אדם ולא יגעו בו:

והצרוע אפילו כהן גדול שנאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום כאן בגדיו יהיו פרמים וגו'

בגדיו יהיו פרומים יתאבל על מעשיו שבשביל רוע מעשיו בא לו הנגע.

ועל שפם יעטה להפסיק ריח רע היוצא מפיו שלא להזיק את הבריות.

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע וְגוֹ׳. מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע״, פְּשִׁיטָא כִּי אִם אֵין בּוֹ הַנֶּגַע אֵינוֹ צָרוּעַ. וּמִכָּאן רְאָיָה שֶׁ״צָּרַעַת״ שֵׁם הַמַּכָּה, כַּמְבֹאָר לְמַעְלָה, וְכֵן יִתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ פָּרָשַׁת מְצֹרָע, וְ״נֶגַע״ כִּנּוּי עַל הֶעָוֹן, כִּי הַחוֹטֵא נוֹגֵעַ בִּכְבוֹד שָׁמַיִם אוֹ בִּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת. וְזֶה דַּעַת הַמִּדְרָשׁ הָאוֹמֵר ״כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבַּיִת״ זֶה עֲבוֹדָה זָרָה כוּ׳ (ילקו״ש מצורע יד תקסג). עַל כֵּן אָמַר כָּאן עַל הַצָּרוּעַ שֶׁנִּלְקָה בַּצָּרַעַת עַל שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע לִפְגֹּם הַבְּרִיּוֹת. וְקַבָּלַת רז״ל שֶׁכָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל (קידושין ע.), לְכָךְ נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע״, כִּי בוֹ נִמְצָא בְּעֶצֶם וְרִאשׁוֹנָה כָּל נֶגַע וְקָלוֹן שֶׁרָצָה לִפְגֹּם בּוֹ אֶת חֲבֵרוֹ. ״רֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ״, לְכַפֵּר עַל גַּסּוּת רוּחוֹ, שֶׁרָצָה לִהְיוֹת לְרֹאשׁ עַל כָּל אָדָם. וּ״בְגָדָיו יִהְיוּ פְרוּמִים״, לְכַפֵּר עַל צָרוּת הָעַיִן, כִּי כָל צַר עַיִן מִסְתָּמָא גַּם בְּגָדָיו קְרוּעִים וּמְטֻלָּאִים. ״וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה״, לְכַפֵּר עַל חֵטְא הַלָּשׁוֹן שֶׁבִּשְׂפָתָיו. ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״, כִּי הַמְטַמֵּא בְּנִיב שְׂפָתָיו אֲחֵרִים, אָז טָמֵא יִקָּרֵא גַּם הוּא, כִּי וַדַּאי בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל. וְ״כָל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ״, דְּהַיְנוּ הֶעָוֹן, אָז ״יִטְמָא״ לְפִי שֶׁ״טָּמֵא הוּא״ מִצַּד מַעֲשָׂיו.