וַיִּקְרָא י״ג · כ״ב

וְאִם־פָּשֹׂ֥ה תִפְשֶׂ֖ה בָּע֑וֹר וְטִמֵּ֧א הַכֹּהֵ֛ן אֹת֖וֹ נֶ֥גַע הִֽוא׃

במילים פשוטות

אם בתום ההסגר הנגע פשה והתפשט בעור, הכהן מטמא את האדם, שכן זו צרעת. רש״י מבאר ש״נגע היא״ מוסב על השאת או הבהרת שהוזכרו קודם. חזקוני מוסיף שהמילה ״הוא״ כאן נכתבת בחיריק, בלשון נקבה, לפי שהיא מוסבת על השאת או הבהרת שהן בלשון נקבה. הכלל העולה מכאן הוא שפשיון הנגע בעור, גם כאשר בתחילה לא היו סימני טומאה ודאיים, הוא עצמו סימן טומאה המחייב את הכהן להכריז על טומאת האדם.
מבוסס על רש״י, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

נגע הוא. הַשְּׂאֵת הַזֹּאת אוֹ הַבַּהֶרֶת:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאִם אוֹסָפָא תוֹסֵף בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵב כַּהֲנָא יָתֵהּ מַכְתָּשָׁא הִיא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

נגע הוא בחירק לשון נקבה דקאי אשאת או אבהרת.

מקור: ספריא · נחלת הכלל