וְאִם־פָּשֹׂ֥ה תִפְשֶׂ֖ה בָּע֑וֹר וְטִמֵּ֧א הַכֹּהֵ֛ן אֹת֖וֹ נֶ֥גַע הִֽוא׃

אם בתום ההסגר הנגע פשה והתפשט בעור, הכהן מטמא את האדם, שכן זו צרעת. רש״י מבאר ש״נגע היא״ מוסב על השאת או הבהרת שהוזכרו קודם. חזקוני מוסיף שהמילה ״הוא״ כאן נכתבת בחיריק, בלשון נקבה, לפי שהיא מוסבת על השאת או הבהרת שהן בלשון נקבה. הכלל העולה מכאן הוא שפשיון הנגע בעור, גם כאשר בתחילה לא היו סימני טומאה ודאיים, הוא עצמו סימן טומאה המחייב את הכהן להכריז על טומאת האדם.