וַיִּקְרָא י״ב · ז׳

והקריבו. לִמֶּדְךָ שֶׁאֵין מְעַכְּבָהּ לֶאֱכֹל בְּקָדָשִׁים אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם, וְאֵי זֶה הוּא? זֶה חַטָּאת, שֶׁנֶּאֱמַר וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה, מִי שֶׁהוּא בָא לְכַפֵּר, בּוֹ הַטָּהֳרָה תְלוּיָה:

וטהרה. מִכְּלָל שֶׁעַד כָּאן קְרוּיָה טְמֵאָה:

וִיקָרְבִנֵהּ קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלַהּ וְתִדְכֵּי מִסוֹאֲבַת דְמָהָא דָא אוֹרַיְתָא דְיַלֶדְתָּא לְדוּכְרָא אוֹ לִנְקֻבְתָא

והקריבו. זה וזה הכבש והתור או בן יונה והכתוב אחז דרך קצרה וכן לא הזכיר מליקת חטאת העוף כי הכהן איננו אוכל חטאת עוף:

וכפר עליה. כאשר פירשתי:

וטהרה ממקור דמיה. זה אות כי לא תטהר בתולדתה עד הימים הספורים:

וטהרה - לאכול קדשים. כך פירשו חכמים, כי מחוסר כפורים הוא אוכל תרומה מבערב, כשהעריב שמשו. אבל בקדשים איו אוכל עד לאחר כפרה.

והקריבו את הכבש או את התור או בן היונה והמקרא אחז לו לשון קצרה וכמו כן לא הזכיר מליקת העוף.

וְהִקְרִיבוֹ וְגוֹ׳ וְכִפֶּר וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, כְּנֶגֶד הַקְרָבַת כֶּבֶשׂ לְעוֹלָה אָמַר ״וְהִקְרִיבוֹ״, וּכְנֶגֶד בֶּן יוֹנָה לְחַטָּאת אָמַר וְכִפֶּר עָלֶיהָ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים דָּרְשׁוּ שֶׁאֵין שְׁנַיִם מְעַכְּבִין אֶלָּא אֶחָד, לָזֶה אָמַר ״וְהִקְרִיבוֹ״. וְאֵין אֲנִי יוֹדֵעַ מִי הוּא מֵהַשְּׁנַיִם, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְכִפֶּר״ וְגוֹ׳ - כַּפָּרָה בְּחַטָּאת, עַד כָּאן. וְאוּלַי שֶׁדִּקְדְּקוּ מִמַּה שֶׁלֹּא אָמַר ״וְהִקְרִיבָם״, וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״וְכִפֶּר״ עַל הַחַטָּאת. וַהֲגַם שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר ״וְכִפֶּר״ כַּסֵּדֶר הָאָמוּר בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת, הֲרֵי עַל כָּל פָּנִים אֵינוֹ מוֹסִיף לֹא תֵּבָה וְלֹא אוֹת אַחַת אִם יֹאמַר ״וְהִקְרִיבָם״ וְיִרְשׁוֹם הַקְרָבַת שְׁנֵיהֶם.