וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת־נִבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

והנשא את נבלתה. חֲמוּרָה טֻמְאַת מַשָּׂא מִטֻּמְאַת מַגָּע, שֶׁהַנּוֹשֵׂא מְטַמֵּא בְגָדִים, וְהַנּוֹגֵעַ אֵין בְּגָדָיו טְמֵאִין, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו:

והאכל מנבלתה. יָכוֹל תְּטַמְּאֶנּוּ אֲכִילָתוֹ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר (ויקרא כ"ב) "נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ", בָהּ - אוֹתָהּ מְטַמָּא בְגָדִים בַּאֲכִילָתָהּ וְאֵין נִבְלַת בְּהֵמָה מְטַמָּא בְגָדִים בַּאֲכִילָתָהּ בְּלֹא מַשָּׂא, כְּגוֹן אִם תְּחָבָהּ לוֹ חֲבֵרוֹ בְּבֵית הַבְּלִיעָה, אִם כֵּן מַה תַּ"ל הָאֹכֵל? לִתֵּן שִׁעוּר לַנּוֹשֵׂא וְלַנּוֹגֵעַ כְּדֵי אֲכִילָה, וְהוּא כַּזַּיִת (ספרא; נדה מ"ב):

וטמא עד הערב. אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל צָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ:

וּדְיֵכוּל מִנְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטוֹל יָת נְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

והאוכל חמור כמו הנושא כי שניהם נושאים זה בחוץ וזה בפנים:

והאוכל מנבלתה - פירשו חכמים: שיעור הוא, שאם נושא שיעור אכילה או נוגע טמא. וזהו כזית. ולפי הפשט: אוכל טמא אף על פי שלא נגע בידיו, כמו שכתוב: נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה.

והאכל מנבלתה, והנשא את נבלתה דין אחד לשניהם זה נושא בחוץ וזה נושא בפנים. אין לומר לישתוק קרא מיכבס בגדיו קמא ולימא הכי והאוכל את נבלתה והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב, הואיל והאוכל בא ליתן שעור לנוגע ולנושא כמו שפרש״‎י הוזקק הכתוב לפרש כל דין ודין בפני עצמו.

וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ וְגוֹ׳. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אָמְרוּ שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִיתֵּן שִׁעוּר לְנוֹגֵעַ וּלְנוֹשֵׂא שֶׁהוּא כְּדֵי אֲכִילַת כַּזַּיִת. וְאֵין כַּוָּנַת הַכָּתוּב כִּפְשׁוּטוֹ שֶׁתְּטַמְּאֶנּוּ בְּבֵית הַבְּלִיעָה, שֶׁהֲרֵי מָצִינוּ שֶׁאָמַר בְּנִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר (ויקרא כב:ח) ״לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ״, בָּהּ אַתָּה מִטַּמֵּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה וְאִי אַתָּה מִטַּמֵּא בְּנִבְלַת בְּהֵמָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה. וְצָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה הַדָּבָר בְּפֵרוּשׁ. וְאוּלַי כִּי נִתְכַּוֵּן הַכָּתוּב לְהַרְבֵּה דִּינִים שֶׁיֶּשְׁנָם בְּדִין אֲכִילָה מִלְּבַד שִׁעוּר כַּזַּיִת. גַּם אָמְרוּ (חולין עא.), בְּשַׂר הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּפְסַד וְהִבְאִישׁ וְנִפְסַל מִלֶּאֱכוֹל הַכֶּלֶב טָהוֹר, עַד כָּאן, וְדָבָר זֶה נִלְמַד מִדִּין אֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת (בכורות כג.) מִמַּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (מלכים ב׳ ט:י) ״בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים״, אַלְמָא אֲכִילַת כְּלָבִים שְׁמָהּ אֲכִילָה וְכוּ׳. וְאִם כֵּן לְצַד שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַכָּתוּב לְהַשְׁווֹת הַטֻּמְאָה לְדִין אֲכִילָה, בֵּין לַשִּׁעוּר בֵּין לִשְׁאָר דְּבָרִים, לָזֶה אִם הָיָה בָּא לְלַמֵּד כָּל פְּרָטֵי הַדִּינִים צָרִיךְ לְהוֹסִיף דְּבָרִים רַבִּים, וְכֶסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.