וְכִ֤י יָמוּת֙ מִן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁר־הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאׇכְלָ֑ה הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

בנבלתה. וְלֹא בָעֲצָמוֹת וְגִידִין וְלֹא בַקַּרְנַיִם וּטְלָפַיִם וְלֹא בָעוֹר (ספרא):

וַאֲרֵי יְמוּת מִן בְּעִירָא דִי הִיא לְכוֹן לְמֵיכָל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתַּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

אשר היא לכם. מותרת לאכול:

יטמא עד הערב. אחר שירחץ במים:

וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו' - אבל אם נשחטה אינה נבלה ואפילו נמצאת טריפה, אבל בנבלת בהמה טמאה לא הזכיר בה מיתה, לפי שאפילו אם נשחטה היא נבלה ומטמאה. וחכמים דרשו:

מן הבהמה - מקצת בהמה מטמא ומקצתה אינה מטמאה. זו טריפה ששחטה טהורה מידי נבלה.

וכי ימות מן הבהמה דוקא מתה אבל שחוטה טהורה אפי׳‎ טרפה.

אשר היא כתיב ביו״‎ד.