וַיִּקְרָא י״א · ל״א

אִלֵין דִמְסַאֲבִין לְכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא כֹּל דְיִקְרַב בְּהוֹן בְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

וטעם אלה הטמאים לכם בכל השרץ. אלה לבדם הם הטמאים שיטמאו במותם:

וטעם יטמא עד הערב. אחר שירחץ:

כל הנגע בהם נבלת שרץ טמא מטמאה בכעדשה שכן חומט תחלת ברייתו כעדשה.

הַטְּמֵאִים. לַתַּנָּא שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵשׁ טוּמְאַת עוֹרוֹתֵיהֶן מֵ״הַטְּמֵאִים״ לְמָה אִיצְטְרִיךְ, אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תורת כהנים, שמיני, פרשה ז) שֶׁבָּא לְרַבּוֹת בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ שֶׁרָקְמָה. גַּם דָּרְשׁוּ (תורת כהנים שם; מעילה יז.) שֶׁיִּצְטָרְפוּ לְטוּמְאָה דָּם בְּדָם דָּם בְּבָשָׂר בֵּין בְּמִין אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי מִינִים.

וְצָרִיךְ לָדַעַת תֵּיבַת אֵלֶּה מַה בָּא לְמַעֵט לְדַרְכּוֹ. וְנִרְאֶה לְפָרְשָׁהּ עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ד׳ מֵהִלְכוֹת אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, דַּם הַשֶּׁרֶץ כִּבְשָׂרוֹ וּמִצְטָרֵף לְכַעֲדָשָׁה כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְחֻבָּר לִבְשָׂרוֹ, לָזֶה אָמַר ״אֵלֶּה״ לְמַעֵט אִם פֵּרַשׁ הַדָּם מִן הַשֶּׁרֶץ לֹא יִצְטָרֵף עִם הַבָּשָׂר.