וַיִּקְרָא י״א · כ״ט

וזה לכם הטמא. כָּל טֻמְאוֹת הַלָּלוּ אֵינָן לְאִסּוּר אֲכִילָה אֶלָּא לְטֻמְאָה מַמָּשׁ - לִהְיוֹת טָמֵא בְּמַגָּעָן, וְנֶאֱסַר לֶאֱכֹל תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים וְלִכָּנֵס בַּמִּקְדָּשׁ:

החלד. מוש"טילא:

והצב. פויי"ט שֶׁדּוֹמֶה לִצְפַרְדֵּעַ:

וְדֵין לְכוֹן מְסַאָבָא דְּרִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא חֻלְדָא וְעַכְבָּרָא וְצָבָא לִזְנוֹהִי

וזה לכם הטמא. במגע גם אלה השמנה לא נוכל לדעתם באמת גם העופות כי אם מדברי קבלה:

על הארץ להוציא את שבים.

החלד ביליט״‎א, ד״‎א מושטי״‎ל. העכבר רט״‎ו בלע״‎ז.

הצב פרווייט״‎א.

וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא. טַעַם אָמְרוֹ ״וְזֶה״, לְפִי מַה שֶׁפֵּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בַּפָּרָשָׁה שֶׁלְּפָנֶיהָ, שֶׁבָּא לְטֻמְאַת אֵבֶר מִן הַחַי, אָמַר ״וְזֶה״ לְהַשְׁווֹת לְמַה שֶׁלְּפָנָיו, שֶׁגַּם הוּא מְדַבֵּר בְּדִין טֻמְאַת אֵבֶר מִן הַחַי, שֶׁהָאֵבֶר הוּא שֶׁמְּטַמֵּא וְלֹא הַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ, בֵּין בִּשְׁרָצִים בֵּין בִּבְהֵמָה וְחַיָּה.

עוֹד נִרְאֶה כִּי וָא״ו הָאֲמוּרָה כָּאן בַּתְּחִלָּה, לֹא לְהַסְמִיךְ בָּאָה, אֶלָּא לִרְמֹז תּוֹסֶפֶת טֻמְאָה בַּשֶּׁרֶץ, שֶׁהוּא טֻמְאַת דָּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה מְטַמֵּא כִּבְשָׂרוֹ, מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, כְּמַאֲמַר רַזַ״ל בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (כָּאן), וּכְאִלּוּ אָמַר ״וְעוֹד תּוֹסֶפֶת טֻמְאָה בָּזֶה״.

וְאָמְרוֹ לָכֶם דָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תורת כהנים כאן) שֶׁבָּא לְמַעֵט שֶׁלֹּא יַכְשִׁיר הַזְּרָעִים, דְּדַוְקָא לְטֻמְאָה וְלֹא לְהַכְשִׁירָהּ, וְהוּא אָמְרוֹ לָכֶם הוּא טָמֵא וְלֹא מַכְשִׁיר. עוֹד יִרְצֶה לָכֶם הוּא שֶׁהֵם טְמֵאִים אֲבָל לֹא לַגּוֹיִם, שֶׁאֵין הַגּוֹיִם מְקַבְּלִים טֻמְאָה כַּבְּהֵמוֹת.

וְיֵשׁ לַחְקוֹר זֹאת, אֵיךְ לֹא מָנָה הַכָּתוּב הַנָּחָשׁ שֶׁהוּא אַב הַטֻּמְאָה לְכָל טֻמְאַת הַשְּׁרָצִים וְדוֹמֵיהֶם? וְאוּלַי שֶׁטֻּמְאַת הַנָּחָשׁ הוּא בְּנַפְשׁוֹ וְלֹא בְּגוּפוֹ, וּבְמוֹתוֹ יִשָּׁאֵר הַגּוּף רֵיקָם מִכֹּל כַּעֲפַר הָאָרֶץ, כִּי אֵין טֻמְאָה דְּבֵקָה בְּגוּפוֹ לְצַד שֶׁאֵין בּוֹ וְלֹא כְּלוּם. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה תִּמְצָא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא קיד:) גּוֹיִם אֵין מְטַמְּאִים בְּאֹהֶל, וְיִשְׂרָאֵל מְטַמְּאִים בְּאֹהֶל, וְהוּא מֵהַטַּעַם עַצְמוֹ. וְטֻמְאַת הַשְּׁרָצִים בְּגוּפָם יוֹתֵר מִבְּנַפְשָׁם, וְלָזֶה יְטַמְּאוּ בְּמוֹתָם וְלֹא בְּחַיֵּיהֶם. הָא לָמַדְתָּ כִּי הַנָּחָשׁ טֻמְאָתוֹ יוֹתֵר מִטֻּמְאַת הַשְּׁרָצִים.

לְמִינֵהוּ. פְּשַׁט ״לְמִינֵהוּ״ יַגִּיד כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה מִינֵי צָב, וְכָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינִים הַרְבֵּה אוֹ אֲפִלּוּ מִין אֶחָד לְבַד יֹאמַר הַכָּתוּב ״לְמִינֵהוּ״. אֶלָּא שֶׁבְּהָעוֹר וְהָרוֹטֶב (חולין קכב:) תַּנְיָא וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״הַטְּמֵאִים״ - לְרַבּוֹת עוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן, יָכוֹל אֲפִלּוּ כֻּלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֵלֶּה״, וְהָא ״אֵלֶּה״ אַכּוּלְהוּ כְּתִיב? אָמַר רַב: ״לְמִינֵהוּ״ הִפְסִיק, עַד כָּאן. וְקָשֶׁה, מִנַּיִן לְרַב לוֹמַר כִּי ״לְמִינֵהוּ״ בָּאָה לְהַפְסָקָה וְלֹא לְגוּפָהּ לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינִים? וְנִרְאֶה כִּי רַב אֵינוֹ מַכְחִישׁ מַשְׁמָעוּת הַכָּתוּב, וְכַוָּנָתוֹ הִיא כִּי לְצַד שֶׁיֵּשׁ לְפָנֵינוּ רִבּוּי שֶׁל ״הַטְּמֵאִים״ לְרַבּוֹת עוֹרוֹתֵיהֶן, וְאָמַר הַכָּתוּב סָמוּךְ לְרִבּוּי זֶה מִעוּט דִּכְתִיב ״אֵלֶּה״, וְאִם לֹא הָיְתָה תֵּבַת ״לְמִינֵהוּ״ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נַחֲלֹק אוֹתָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם הָרִבּוּי וְאוֹתָן שֶׁמִּעֵט. וּמֵאָמְרוֹ ״לְמִינֵהוּ״, הֲגַם שֶׁבָּאָה לְגוּפָהּ, תּוֹעִיל גַּם כֵּן לְהַפְרִיד בֵּין הַמִּתְרַבִּים בְּטֻמְאַת עוֹרוֹתֵיהֶן, כֵּיוָן שֶׁהַכָּתוּב גִּלָּה שֶׁיֵּשׁ חֲלוּקָּה בֵּינֵיהֶם לְעִנְיַן טֻמְאָה, הֲרֵי זֶה מַרְאֶה כִּי ״לְמִינֵהוּ״ בָּא גַּם כֵּן לְסַמֵּן הַחֲלוּקָּה. וּבָזֶה נִתְיַשְּׁבָה קֻשְׁיַת הַתּוֹסָפוֹת שָׁם בְּדִבּוּר הַמַּתְחִיל ״לְמִינֵהוּ״ וְכוּ׳: תֵּימָה כֵּיוָן דְּהִפְסִיק בָּעִנְיָן, ״אֵלֶּה״ לָמָּה לִי? עַד כָּאן. וּלְדַרְכֵּנוּ לֹא קָשֶׁה. גַּם לְדִבְרֵי תַּנָּא דְּמַתְנִיתִין שָׁם דִּמְטַמֵּא עוֹרוֹתֵיהֶן מִשּׁוּם דְּאָזֵיל בָּתַר גִּישְׁתָּא, אֵין לְהַקְשׁוֹת עָלָיו ״לְמִינֵהוּ״ לָמָּה לִי, שֶׁעַל כָּל פָּנִים אִצְטְרִיךְ ״לְמִינֵהוּ״ לְגוּפָהּ כַּנִּזְכָּר.