וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־כַּפָּ֗יו בְּכׇל־הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל־אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כׇּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

הכתוב קובע שכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם, וכל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. רש״י מבאר ש״על כפיו״ היינו כגון כלב, דוב וחתול, ההולכים על כפות רגליהם, ושהם טמאים למגע. אבן עזרא מבאר שהמשפט אחד לכולם, כמו בנושא את נבלתם, ומעיר שפסוק זה מיישר את פירושו במילת ״ולאלה תטמאו״. עוד מבאר ש״טמאים הם לכם״ בא להכניס את כל ישראל, אנשים נשים וטף, למשפט אחד. הפסוק מוסיף לרשימת הבהמות הטמאות המטמאות את החיות ההולכות על כפות רגליהן, ומדגיש שהנוגע בנבלתן נטמא, כחלק ממערכת דיני הטומאה החלים על כל ישראל בשווה.