הכתוב קובע שכל בהמה מפרסת פרסה שאינה שסועה ואינה מעלת גרה טמאה, וכל הנוגע בה יטמא. רש״י מבאר שהכוונה לבהמה כגמל, שפרסתו סדוקה מלמעלה אך מחוברת מלמטה, ומלמד שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ושבסוף הפרשה יפרש על בהמה טהורה. אבן עזרא מבאר שהנוגע בנבלות אלה יטמא עד הערב, ודוחה דעה שהנוגע בהן בעודן חיות יטמא, שכן הכתוב אסר רק את בשרם ואת הנגיעה בנבלתם. הפסוק מלמד שנבלת בהמה טמאה מטמאת במגע, ומבהיר שהטומאה חלה על הנבלה המתה בלבד ולא על הבהמה החיה, כחלק מפירוט דיני טומאת הנבלות.
וטעם כל הנוגע בהם. והם הנבלות הנזכרות למעלה יטמא כמשפט הנזכרים שהוא עד הערב ויש מין ממין הצדוקים שאמרו כי כל הנוגע בהם והם חיים יטמא ואין צורך להשיב על דברי שגעון כי הכתוב לא אסר כי אם בשרם ואמר ובנבלתם לא תגעו:
הבהמה - אף על פי שהיא מפרסת פרסה, אבל שסע אינה סדוקה כגון סוס וחמור. וגרה איננה מעלה - כל הנוגע בהן - בין מתים בין שחוטים [יטמא]. וכאן לא פירש במותם, אבל בבהמה טהורה כתב לפנינו: וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו' - דוקא מתה, אבל שחוטה טהורה ואפילו טריפה.