וַיִּקְרָא י״א · כ״ו

מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת. כְּגוֹן גָּמָל, שֶׁפַּרְסָתוֹ סְדוּקָה לְמַעְלָה אֲבָל לְמַטָּה הִיא מְחֻבֶּרֶת, כָּאן לִמֶּדְךָ שֶׁנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה מְטַמְּאָה, וּבָעִנְיָן שֶׁבְּסוֹף הַפָּרָשָׁה פֵּרֵשׁ עַל בְּהֵמָה טְהוֹרָה:

לְכָל בְּעִירָא דִי הִיא סְדִיקָא פַרְסָתָא וְטִלְפִין לֵיתָהָא מַטִלְפָא וּפִשְׁרָא לֵיתָהָא מַסְקָא מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן כָּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב

וטעם כל הנוגע בהם. והם הנבלות הנזכרות למעלה יטמא כמשפט הנזכרים שהוא עד הערב ויש מין ממין הצדוקים שאמרו כי כל הנוגע בהם והם חיים יטמא ואין צורך להשיב על דברי שגעון כי הכתוב לא אסר כי אם בשרם ואמר ובנבלתם לא תגעו:

הבהמה - אף על פי שהיא מפרסת פרסה, אבל שסע אינה סדוקה כגון סוס וחמור. וגרה איננה מעלה - כל הנוגע בהן - בין מתים בין שחוטים [יטמא]. וכאן לא פירש במותם, אבל בבהמה טהורה כתב לפנינו: וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו' - דוקא מתה, אבל שחוטה טהורה ואפילו טריפה.

לכל הבהמה אשר היא וגו׳‎ כולם מטמאות במגע ובמשא ואפי׳‎ שחוטות כדאמר לעיל.

כל הנגע, יטמא להביא את הבהמה הטמאה שלא תהא שחיטתה מטהרת.