וַיִּקְרָא י״א · י״ד

וְדַיְתָא וְטָרָפִיתָא לִזְנַהּ

הדאה. שם כלל לשני מינים והם דאה ודיה כמו ואת הצפור לא בתר עם תור וגוזל והנה צדקו המעתיקים שאמרו כי ראה היא דאה וסרה טענת רבי יונה שאמר איך יתכן לאמר השמר לך מהאריה והליש. ויש אומרים שנשר מן אשורנו ופרס מן הלא פרס לרעב. ועזניה מן עוז והנו״ן נוסף והוא הנקרא עקב״א. ודאה מן כאשר ידאה הנשר ואיה שמנהגה לשבת באיים ידועים:

הדאה. וושטויי״‎ר מגזרת ידאה הנשר. וסימן דש חטין, פירש דאה נראית, בפ׳‎ שמיני.

האיה אמר רבי עקיבא נאמר כאן איה ונאמר להלן דיה מה דיה האמורה להלן עשה בה את הראה ברי״‎ש שבפרשת ראה וסימנך רר בשרו, מין איה, אף איה האמורה כאן עשה בה את הדאה בדל״‎ת מין איה. ועל שם שמנהגה לישב באיים נקראת איה.

וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ. (הָאַיָּה) הָאֲמוּרָה כָּאן כּוֹלֵל הַרְבֵּה מִינִין שֶׁכֻּלָּם מִין אַיָּה, וְתִמְצָא שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין סג:) כִּי ק״ך מִינֵי עוֹפוֹת הָיוּ יְדוּעִים לָהֶם שֶׁכֻּלָּם מִין אַיָּה, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ עוֹד כָּהֵנָּה, וְכֵן בְּמִינוֹ שֶׁל עוֹרֵב יִמָּצְאוּ כַּמָּה וְכַמָּה הֲגַם שֶׁאֵינָם דּוֹמִין וּשְׁמָם מְשֻׁנֶּה כְּסִינוּנִית לְבָנָה (תורת כהנים; חולין סב.) שֶׁהִיא מִין עוֹרֵב.