וַיִּקְרָא י״א · ט״ו

הכתוב ממשיך ומונה את כל עורב למינו. אבן עזרא מבאר ש״עורב״ הוא מלשון ״ערב״, בעבור שחרותו, כלומר על שם צבעו השחור כזמן הערב. חזקוני מסכים ומבאר שהעורב נקרא כן על שם שחרוריתו. אונקלוס מתרגם ״ית כל עורבא לזנה״, כל עורב למינו. עיקר עניינו של הפסוק להוסיף את העורב וכל מיניו לרשימת העופות הטמאים, ולציין שהלשון ״למינו״ מרבה את כל סוגי העורבים. הפרשנים עומדים על מקור השם ״עורב״, הקשור לצבעו השחור. הפסוק ממשיך את מניין העופות האסורים באכילה, שכל אחד מהם נמנה בשמו, ומדגיש שכל מיני העורב, על גווניהם, בכלל האיסור.