וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּ֠וֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃

וידבר אהרן. אֵין לְשׁוֹן דִּבּוּר אֶלָּא לְשׁוֹן עַז, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְדַבֵּר הָעָם וְגוֹ' (במדבר כ"א), אֶפְשָׁר מֹשֶׁה קָצַף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר וְאַהֲרֹן מְדַבֵּר? הָא יָדַעְתָּ שֶׁלֹּא הָיְתָה אֶלָּא מִדֶּרֶךְ כָּבוֹד; אָמְרוּ: אֵינוֹ בַדִּין שֶׁיְּהֵא אָבִינוּ יוֹשֵׁב וְאָנוּ מְדַבְּרִים לְפָנָיו, וְאֵינוֹ בַדִּין שֶׁיְּהֵא תַלְמִיד מֵשִׁיב אֶת רַבּוֹ; יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בְאֶלְעָזָר לְהָשִׁיב? תַּ"ל וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא וְגוֹמֵר (שם ל"א), הֲרֵי כְּשֶׁרָצָה, דִּבֵּר לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִֹיאִים, זוֹ מָצָאתִי בְּסִפְרֵי שֶׁל פָּנִים שֵׁנִי:

הן היום הקריבו. מַהוּ אוֹמֵר? אֶלָּא אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: שֶׁמָּא זְרַקְתֶּם דָּמָהּ אוֹנְנִין, שֶׁאוֹנֵן שֶׁעָבַד חִלֵּל? אָמַר לוֹ אַהֲרֹן וְכִי הֵם הִקְרִיבוּ שֶׁהֵם הֶדְיוֹטוֹת? אֲנִי הִקְרַבְתִּי שֶׁאֲנִי כֹהֵן גָּדוֹל וּמַקְרִיב אוֹנֵן (זבחים ק"א):

ותקראנה אתי כאלה. אֲפִלוּ לֹא הָיוּ הַמֵּתִים בָּנַי, אֶלָּא שְׁאָר קְרוֹבִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לִהְיוֹת אוֹנֵן עֲלֵיהֶם כְּאֵלּוּ, כְּגוֹן כָּל הָאֲמוּרִים בְּפָרָשַׁת כֹּהֲנִים שֶׁהַכֹּהֵן מִטַּמֵּא לָהֶם (ספרא).

ואכלתי חטאת. וְאִם אָכַלְתִּי הייטב וגו':

היום. אֲבָל אֲנִינוּת לַיְלָה מֻתָּר, שֶׁאֵין אוֹנֵן אֶלָּא יוֹם קְבוּרָה (ספרא; זבחים ק'):

הייטב בעיני ה'. אִם שָׁמַעְתָּ בְּקָדְשֵׁי שָׁעָה אֵין לְךָ לְהָקֵל בְּקָדְשֵׁי דוֹרוֹת:

וּמַלִיל אַהֲרֹן עִם מֹשֶׁה הָא יוֹמָא דֵין קְרִיבוּ יָת חַטָּאתְהוֹן וְיָת עֲלָתְהוֹן קֳדָם יְיָ וַעֲרָעָא יָתִי עָקָן כְּאִלֵין וְאִלוּפוֹן אֲכָלִית חַטָאתָא יוֹמָא דֵין הֲתַקֵן קֳדָם יְיָ

יש מדקדקים שאמרו שהה״א של התימה לא יהיה אחריו דגש עם אחד מהז׳‎ מלכים כי אם עם השוא הנע ימצא והה״א פתוח בעבור שלא יתכן להתחבר שני שואי״ן ובעבור שמצאו יו״ד הייטב דגוש אמרו כי זה הה״א לידיעה כה״א השבה עם נעמי הנמצאו פה העיר ההוללה ואלה ההי״ן במקום אשר הנה כן פירוש הייטב ועוד אמרו כי ואכלתי פועל עבר ואילו היה עתיד היה מלרע כמו ודברתי אל הנביאים ודברתי אתך והטעם כי בני הנשרפים היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם כי העגל והאיל בעד אהרן ובניו:

ותקראנה אותי כאלה. פירוש צרות או דאגות על מות הבנים ובעבור זה לא יכולתי לאכול כל חטאת רק אכלתי ממנה מה שייטב בעיני השם והטעם מה שיוציאני לידי חובה. ועל דעת המעתיקים שה״א הייטב לתימה והוא מלה זרה גם על הפירוש שהזכרתי היא זרה כי לא מצאנו בכל המקרא ה״א הדעת עם פועל עתיד. ומלת ואכלתי חטאת. כאילו אמר ואילו אכלתי חטאת גם מצאנו מלות לעתיד והן מלעיל פן אורש וגנבתי והטעם כי הייתי אונן ואין אונן אוכל חטאת כטעם לא אכלתי באוני:

הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם - היא העולה והחטאת של אהרן ובניו שכתוב למעלה: קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים - והבנים סייעו לאהרן בקבלת הדם כאמור למעלה. וכן אמר אהרן: למה קצפת על בני הלא היום הזה הקריבו אני ובני קרבנותינו שנתחנכו בהם לעבודה ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה.

ותקראנה אותי כאלה - והאיך אוכל חטאת של קדשי קדשים ביום הזה שנתקלקל ונתערבה שמחתנו?! דוגמת עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה.

הן היום הקריבו פרש״‎י מהו אומר. כלומר אי זו תשובה השיב אהרן הן היום הקריבו, למשה ששאל מדוע לא אכלתם וכי בשביל שלא הקריבו הם את החטאת לא היה להם לאכלה והלא כל עבודות אותו היום היו ע״‎י אהרן, ואעפ״‎י כן כתיב ואכלוה מצות, וכתיב ואת שוק התרומה תאכלו וגו'. ועוד פרש״‎י אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים וכו׳‎ משה רבינו היה סבור שאין אנינות של אהרן פוסלת באותו יום בשום חטאת ואפי׳‎ בשל ר״‎ח. והפרישה שפרש״‎י קצרה וה״‎ק שמא נזרק דמה של חטאת דר״‎ח ע״‎י אונן ואתם סבורים שהאונן שעבד היום חלל ולפיכך השיב אהרן ואמר לו וכי הם שהם הדיוטות, הקריבו את חטאתם, פירוש שאר חטאות, אני שאני כהן גדול הקרבתי ויכול אני להקריבם אונן הואיל והם קדשי שעה ולכך נאכלו. [ותקראנה מלשון מקרה ומאורע].

ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת ר״‎ח שהוא קדשי דורות הייטב בעיני ה'. אם שמעת בקדשי שעה כגון שעיר שמיני ושעיר נחשון אין לך להקל בקדשי דורות. ועוד פרש״‎י אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות. וא״‎ת הרי קים לן שכהנים גדולים היו באותו יום כדאמרינן לעיל. אלא י״‎ל לא נעשו ככהנים גדולים אלא להחמיר כגון על קריעה ופרימה ויציאת מקדש. אבל להקל כגון להקריב באנינות לא היו ככהנים גדולים ביום חנוכן.

את חטאתם שלש חטאות.

ותקראנה אתי כאלה מתו הבנים הראויים לסייע אותי לאכול.

אתי כאלה אני אסור באנינה ואין הלויים אסורין באנינה לשיר.

ואכלתי חטאת היום אכלתי מן החטאת הנאכלות כל מה שהייתי יכול אני ושני בני הנותרים.

הייטב בעיני ה' שיבאו לידי נותר ואם לא נשרפה חטאת זו היו באות לידי נותר שלא נשארנו רק שלשה.

הייטב בעיני ה' ה״‎א זו בפתח, משונה ה״‎א זו בנקודתה שדינה להיות בחטף פת״‎ח.

הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְגוֹ׳. מֹשֶׁה קָרָא תִּגָּר עַל אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת, וְאַהֲרֹן הִתְנַצֵּל אֶת עַצְמוֹ וְאָמַר: ״וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם״, וְנִרְאֶה לִי כְּדִבְרֵי מַהֲרִי״א שֶׁשָּׂעִיר זֶה שֶׁנִּשְׂרַף הַיְינוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת הָאָמוּר לְמַעְלָה, שֶׁהָיָה קָדְשֵׁי שָׁעָה, וּלְכָךְ לֹא רָצָה אַהֲרֹן לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁחָשַׁב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים, כְּשֶׁהַכֹּהֲנִים אֵין לָהֶם חֵלֶק בְּאוֹתוֹ עֲבֵרָה, אֲבָל בְּשָׂעִיר זֶה שֶׁהָיָה כַּפָּרָה עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל שֶׁזָּבְחוּ שָׁם זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִים כַּמְבֹאָר לְמַעְלָה בְּפָסוּק ״קַח לְךָ עֵגֶל״, וְחֵטְא זֶה הָיָה אַהֲרֹן הַגּוֹרֵם, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הָיָה לוֹ חֵלֶק בָּהּ, עַל כֵּן אֵין דִּין שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ אַהֲרֹן כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ הַבְּעָלִים, כִּי דּוֹמֶה כְּאִלּוּ גַּם הוּא הָיָה מִן הַבְּעָלִים. וּמֵאַחַר שֶׁרָאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁאֲבִיהֶם לֹא רָצָה לֶאֱכֹל, עַל כֵּן לֹא אָכְלוּ גַּם הֵמָּה מִמֶּנּוּ וּשְׂרָפוּהוּ.

וְזֶה בֵּאוּר הָעִנְיָן, כִּי מֹשֶׁה קָצַף עַל אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר הַנּוֹתָרִים מִן הַמִּיתָה שֶׁל נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁנִּשְׂרְפוּ עַל שֶׁהִקְרִיבוּ אֵשׁ זָרָה, וְחָשַׁב מֹשֶׁה כִּי גַּם אֵלּוּ הִקְרִיבוּ אֵשׁ זָרָה, כִּי מֵאַחַר שֶׁדִּין הַחַטָּאת לַאֲכִילָה וְהֵמָּה שְׂרָפוּהוּ וַדַּאי אֵשׁ זֶה שֶׁשְּׂרָפוּהוּ בּוֹ אֵשׁ זָרָה הוּא, עַל כֵּן קָצַף עֲלֵיהֶם וְאָמַר: הָיָה לָכֶם לִזְכֹּר מַה שֶּׁקָּרָה לַאֲחֵיכֶם, וְלָמָּה הוֹתַרְתֶּם, וְהָיָה לָכֶם לְאָכְלוֹ, כִּי ״אוֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה״, שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים. ״וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ״ וְגוֹ׳, רָצָה לְהוֹכִיחַ בְּמוֹפֵת שֶׁחַטָּאת זֶה הָיָה עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, דְּאִי לָאו כֵּן אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁבְּיוֹם זֶה שֶׁהִקְרִיבוּ בָנַי חַטָּאתָם וְעוֹלָתָם שֶׁל צִבּוּר לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם תִּקְרֶאנָה אוֹתִי כָּאֵלֶּה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם יָמוּתוּ שְׁנֵי בָנַי, שֶׁאִם כְּבָר הָיוּ רְאוּיִין לִשְׁלִיחוּת יָד וְהִמְתִּין לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא לְעָרֵב שִׂמְחַת הַתּוֹרָה, הָיָה לוֹ לְהַמְתִּין גַּם יוֹם זֶה שִׂמְחַת לִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. אֶלָּא וַדַּאי שֶׁרָצָה ה׳ שֶׁבְּיוֹם זֶה יִמָּחֶה עֲוֹן הָעֵגֶל מִכֹּל וָכֹל מִיִּשְׂרָאֵל וּמֵאַהֲרֹן בְּיוֹם אֶחָד, כִּי אַהֲרֹן יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ וְיִשְׂרָאֵל מִתְכַּפְּרִים בְּחַטָּאת וְעוֹלָה. וְזֶה מוֹפֵת שֶׁהַחַטָּאת בָּא עַל עֲוֹן הָעֵגֶל. וְאִם כֵּן אִם אָכַלְתִּי מֵחַטָּאת זֶה הַיּוֹם הֲיִיטַב בְּעֵינֵי ה׳, הֲלֹא גַּם אֲנִי מִן הַבְּעָלִים, וּמֵאַחַר שֶׁאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי, גַּם בָּנַי לֹא רָצוּ לְאָכְלוֹ לִכְבוֹדִי. וַיִּיטַב הַדָּבָר הַזֶּה בְּעֵינֵי מֹשֶׁה.

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה. רַזַ״ל (תורת כהנים) אָמְרוּ אֵין דִּבּוּר אֶלָּא לְשׁוֹן עַז, יוֹרֶה עַל דְּבָרִים קָשִׁים. צָרִיךְ לָדַעַת אֵיךְ יֻצְדַּק עִנְיָן זֶה בְּאַהֲרֹן עִם מֹשֶׁה. וְאוּלַי כִּי לְצַד שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לְבָנָיו הַנּוֹתָרִים שֶׁהוּא דִבּוּר דּוֹמֶה לִקְלָלָה, וְהוּא עֲדַיִן בְּחֶרְדַּת לֵב עַל שְׁנֵי בָּנָיו שֶׁכְּבָר מֵתוּ בּוֹ בַּיּוֹם וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג. וּמַה גַּם כְּשֶׁשָּׁמַע עֲקִימַת שְׂפָתָיו שֶׁל מֹשֶׁה בְּדִמְיוֹן הַקְּלָלָה, לָזֶה חָרַד לִבּוֹ וְדִבֵּר בְּקוֹל גָּדוֹל לִפְנֵי מֹשֶׁה כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל בָּנָיו.

הֵן הַיּוֹם. רַזַ״ל דָּרְשׁוּ (זבחים קא.) שֶׁרְצוֹנוֹ לוֹמַר: וְכִי בְּיוֹם זֶה הִקְרִיבוּ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר שֶׁאֲסוּרִים לְהַקְרִיב בַּאֲנִינוּת, שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁמָּא הִקְרַבְתֶּם אוֹתוֹ בַּאֲנִינוּת וְלָזֶה שְׂרַפְתֶּם? אֲנִי הוּא שֶׁהִקְרַבְתִּי, וְכֹהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן.

וּפְשַׁט הַכָּתוּב הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ - פֵּרוּשׁ, נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עוֹלָתָם לִפְנֵי ה׳ וְכוּ׳, שֶׁכַּוָּנָתוֹ כִּי הוּא אוֹנֵן כִּי בוֹ בַּיּוֹם מֵתוּ. וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם - פֵּרוּשׁ, חַטָּאת שֶׁל יוֹם שֶׁהוּא שְׂעִיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְכָאן רָמַז לוֹ שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה זֶה מִמִּנְחָה שֶׁהוּא קָדְשֵׁי שָׁעָה, אֲבָל חַטַּאת הַיּוֹם הוּא קָדְשֵׁי דוֹרוֹת - הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה׳ לְאָכְלוֹ?

וְהָיָה נִרְאֶה לְהוֹכִיחַ מִכָּאן סָפֵק אֶחָד, אִם מֻתָּר לְתַלְמִיד לְהוֹרוֹת לְעַצְמוֹ הוֹרָאָה בִּמְקוֹם רַבּוֹ, שֶׁרָאִיתִי לְהָרֹא״שׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (עירובין סג.) שֶׁכָּתַב לֶאֱסוֹר זוּלַת סַר סַכִּינָא שֶׁאֵין קְפֵידָא כָּל כָּךְ. וְהִנֵּה מִמַּה שֶׁרָאִינוּ שֶׁהוֹרָה אַהֲרֹן הֲלָכָה זוֹ לְעַצְמָן וְשָׂרְפוּ הַחַטָּאת מַשְׁמַע שֶׁמֻּתָּר. וְאֵין לְךָ רַב מֻבְהָק כְּמֹשֶׁה לְאַהֲרֹן. וְאוּלַי יֵשׁ לִדְחוֹת, כִּי אֵין הוֹרָאָה זוֹ הוֹרָאָה, כְּפִי מַה שֶׁאָמְרוּ בְּיוֹמָא (רש״י שם דף ה:) שֶׁדָּן אַהֲרֹן קַל וָחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר הַקַּל אָמְרָה תּוֹרָה ״לֹא אָכַלְתִּי בְאוֹנִי״ קֹדֶשׁ חָמוּר לֹא כָּל שֶׁכֵּן, עַד כָּאן. וְכֵיוָן שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי מֹשֶׁה דִּין מַעֲשֵׂר כְּאִלּוּ אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לִשְׂרֹף וְלֹא הוֹרָה הוּא לְעַצְמוֹ כְּלוּם, כִּי בִּכְלַל מַעֲשֵׂר חַטָּאת בְּקַל וָחוֹמֶר וּכְגוֹן זֶה מֻתָּר לְתַלְמִיד לְהוֹרוֹת, וְקַל הוּא מִבֵּיעֲתָא בְּכוּתְחָא. וְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הַתּוֹסָפוֹת שָׁם (עירובין סב:) פֵּרוּשׁ הוֹרָאַת בֵּיעֲתָא בְּכוּתְחָא.