וַיִּקְרָא א׳ · ג׳

אִם־עֹלָ֤ה קׇרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃

במילים פשוטות

הפסוק עוסק בקרבן עולה הבא מן הבקר. רש״י מבאר ש״זכר״ ולא נקבה, ״תמים״ פירושו בלא מום, ו״אל פתח אהל מועד״ מלמד שהמקריב מטפל בהבאת הקרבן עד העזרה. אבן עזרא מסביר שהעולה נקראת כן לפי שהיא קרבה כולה לגבוה על המזבח, ומפני שהיא כליל לה׳ היא מן הנבחר שבבהמות, והזכר נבחר מן הנקבה, ולכן אין מביאים נקבה לעולה. הביטוי ״לרצונו״ מלמד שהקרבן מרצה ומתקבל לפני ה׳ כשמובא כהלכתו. הפסוק מציג את התנאים הבסיסיים של עולת הבקר: זכר תמים, המובא אל פתח האוהל להתקבל לרצון לפני ה׳.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

זכר. וְלֹא נְקֵבָה; כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר זָכָר לְמַטָּה - שֶׁאֵין תַּ"לֹ - זָכָר וְלֹא טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס:

תמים. בְּלֹא מוּם:

אל פתח אהל מועד. מְטַפֵּל בַּהֲבָאָתוֹ עַד הָעֲזָרָה; מַהוּ אוֹמֵר יַקְרִיב יַקְרִיב? אֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה עוֹלַת רְאוּבֵן בְּעוֹלַת שִׁמְעוֹן יַקְרִיב כָּל אֶחָד לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא, וְכֵן עוֹלָה בְּחֻלִּין, יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין לְצָרְכֵי עוֹלוֹת, וַהֲרֵי הֵן כֻּלָּן עוֹלוֹת, וְתִקְרַב כָּל אֶחָד לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא; יָכוֹל אֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה בִּפְסוּלִין אוֹ בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "יַקְרִיבֶנּוּ" (ספרא):

יקריב אתו. מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ, יָכוֹל בְּעַל כָּרְחוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "לִרְצוֹנוֹ", הָא כֵּיצַד? כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי (שם):

לפני ה' וסמך. אֵין סְמִיכָה בְּבָמָה (שם):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

אִם עֲלָתָא קוּרְבָּנֵיהּ מִן תּוֹרֵי דְכַר שְׁלִים יְקָרְבִנֵהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יְקָרֵיב יָתֵיהּ לְרַעֲוָא לֵיהּ קֳדָם יְיָ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

אם עלה קרבנו. פרט ועול׳‎ מפורשת:

מן הבקר. גדול או קטן אחר שמונת ימים ובעבור היות העולה קרבה כלה לגבוה היא מהנבחרת והזכר נבחר מהנקבה על כן אין בעולה נקבה:

תמים. בלא מום ואחר שאמר יקריבנו פירש אל המקום אשר יקריב אותו כי יכנס בחצר אהל מועד:

לפני ה׳‎. דבק בטעם עם אל פתח אוהל מועד יקריב אותו:

לרצונו לפני ה׳‎. שיקריבנו ברצונו ולא באונס:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

אם עלה - שהתנדב בלשון זה. ולפנינו מפרש ואם זבח שלמים.

לרצונו - אם זכר תמים יקריבנו ולפתח אוהל מועד אז יהיה לו לרצון. אבל בחולה ובעל מום כתיב: הירצך או הישא פניך. וכן: ומנחה לא ארצה מידכם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

אם עלה קרבנו שהתנדב בלשון זה, פתח הכתוב בעולה לפי שהיא מעולה ועולה כולה למעלה.

יקריבנו יקדישנו, ואומר זה הקדשתי לגבוה.

אל פתח אהל מועד יקריב אתו שלא יאמר המקריב לכהן לך וקח בביתי הבהמה שהתנדבתי ועשה אותה קרבן דאין זה דרך כבוד למעלה.

לרצנו לפי שקרבן נדבה הוא זה נאמר בו לרצונו אבל בשאר קרבנות אין כתיב לרצונו הואיל ולפעמים הם באים חובה.

לפני ה׳‎ וסמך אעפ״‎י שסמך בחוץ יחזור ויסמוך בפנים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

אִם עֹלָה קׇרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. טַעַם לַדָּבָר שֶׁהָעוֹלָה בָּאָה זָכָר, וְהַחַטָּאת נְקֵבָה, וּשְׁלָמִים בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה, לְפִי שֶׁהָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם הִיא בָּאָה, דְּהַיְנוּ עַל חֵטְא הַהִרְהוּר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב א ה) ״וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם״. וְהַחַטָּאת בָּא עַל הַחֵטְא הַמַּעֲשֶׂה, נִמְצָא שֶׁהַמְהַרְהֵר בַּעֲבֵרָה וְלֹא יָצְתָה מַחֲשַׁבְתּוֹ אֶל הַפֹּעַל, וַדַּאי גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה, כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרוֹ, כִּי לֹא יָצְאָה הַמַּחֲשָׁבָה אֶל הַחוּץ לַעֲשׂוֹת זָר מַעֲשֵׂהוּ, עַל כֵּן קׇרְבָּנוֹ זָכָר. אֲבָל הַחוֹטֵא גַּם בְּמַעֲשֶׂה תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כִּנְקֵבָה, כִּי לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמוֹד כְּנֶגֶד יִצְרוֹ, עַל כֵּן קׇרְבָּנוֹ נְקֵבָה בְּכַיּוֹצֵא בּוֹ. וּלְפִי שֶׁבֵּין כָּךְ הָעוֹלָה וְהַחַטָּאת בָּאִים עַל הַחֵטְא אֲשֶׁר מְקוֹרוֹ מִן הַלֵּב, כִּי לֵב הוּתַל הִטָּהוּ (ישעיה מד כ), וְהָרְשָׁעִים בִּרְשׁוּת לִבָּם אֲשֶׁר מְקוֹמוֹ בְּצַד שְׂמֹאל, עַל כֵּן שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן. אֲבָל הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר בְּלִי עָוֹן יְרוּצוּן, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְאֵין חִלּוּק אֶצְלָם בֵּין זָכָר לִנְקֵבָה.

וְעוֹד שֶׁהָעוֹלָה בָּאָה עַל חֵטְא הַהִרְהוּר, הַנִּתְלֶה בְּכֹחַ הַשֵּׂכֶל שֶׁבָּאָדָם הַנִּמְשָׁל לְזָכָר, כִּי הַשֵּׂכֶל עִקַּר הַבַּיִת וּגְבִירוֹ. עַל כֵּן קָרְבָּנוֹ זָכָר, וְעוֹלָה כֻּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ כְּנֶגֶד רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה, כָּךְ הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָהּ, כִּי טֶבַע הָאֵשׁ גַּם כֵּן לַעֲלוֹת לְמַעְלָה.

אֲבָל הַחַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא הַמַּעֲשֶׂה, הַנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה הַתְּלוּיִם בַּחֹמֶר הַמִּתְפַּעֵל כִּנְקֵבָה, עַל כֵּן קָרְבָּנוֹ נְקֵבָה. וְעִקַּר הַחֵטְא תָּלוּי בְּאֵבָרִים מְיֻחָדִים וּבְרֹאשָׁם הַחֵלֶב וְהַדָּם, וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע, כִּי עַל יְדֵי רְתִיחַת הַדָּמִים כָּל הַיּוֹם יִתְאַוֶּה תַּאֲוָה לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים יב כ) ״כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ״, וּכְתִיב (שם יב כג) ״כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״. וְכֵן כְּשֶׁיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וְיָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵימוֹ (תהלים עג ז) וְחֶלְבָּמוֹ סָגְרוּ פִּימוֹ (שם יז י), אָז הוּא מְעֻתָּד בְּיוֹתֵר אֶל הַחֵטְא. עַל כֵּן מַקְרִיבִין מִן הַחַטָּאת הַחֵלֶב וְהַדָּם, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל לַכֹּהֲנִים דֶּרֶךְ צְדָקָה לְהַאֲכִיל לָעֲנִיִּים מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ, כִּי בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן.

וְהַשְּׁלָמִים עוֹשִׂים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, כִּי מִקְצָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ, וּמִקְצָתוֹ לַכֹּהֲנִים, וּמִקְצָתוֹ לַבְּעָלִים, וְכֻלָּם אוֹכְלִים עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, וְזֶה מוֹרֶה עַל הַשָּׁלוֹם שֶׁבֵּין כֻּלָּם, כִּי אֵין בּוֹ צַד חֵטְא הַגּוֹרֵם רִיב לַה׳ עִם עַמּוֹ. וְיֵשׁ חִלּוּק בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה, כִּי הַחַטָּאת אֵינוֹ בָּא כִּי אִם עַל הַשּׁוֹגֵג, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בְּלֹא רָצוֹן, וְהָעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל הַהִרְהוּר הַמְּזִידִי, דְּהַיְנוּ בְּרָצוֹן. דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַמְהַרְהֵר בְּאִשָּׁה וְיוֹדֵעַ שֶׁאָסוּר לְהַרְהֵר בָּהּ, אַךְ שֶׁלִּבּוֹ אֲנָסָהוּ. עַל כֵּן נֶאֱמַר ״יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצוֹנוֹ לִפְנֵי ה׳״, שֶׁמְּכַפֶּרֶת אֲפִלּוּ עַל הָרָצוֹן כָּאָמוּר. וּמִן יִתּוּר ״אוֹתוֹ״ יֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁמַּעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב אֶת עַצְמוֹ לִפְנֵי ה׳.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ. קָשֶׁה לָמָּה שִׁנָּה מִשְּׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת הַסְּדוּרוֹת אַחֲרֵי זֹאת ״וְאִם מִן הַצֹּאן וְגוֹ׳ לְעוֹלָה״, ״וְאִם מִן הָעוֹף עוֹלָה״, גַּם כָּאן הָיָה לוֹ לוֹמַר ״אִם מִן הַבָּקָר עוֹלָה״ וְגוֹ׳? וְיִתְבָּאֵר עַל פִּי הַסְּבָרָא שֶׁאָמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (ג:כ) בְּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב לְמַעְלָה מִזֶּה ״אֶת קָרְבַּנְכֶם״, מְלַמֵּד שֶׁהִיא בָּאָה נִדְבַת צִבּוּר, עַד כָּאן. לָזֶה אָמַר סָמוּךְ לְאָמְרוֹ ״קָרְבַּנְכֶם״ אִם עוֹלָה, פֵּרוּשׁ, דַּוְקָא עוֹלָה הִיא שֶׁאֲנִי מַתִּיר שֶׁבָּאָה נִדְבַת צִבּוּר וְלֹא שְׁלָמִים, כִּדְתַנְיָא (תורת כהנים ג׳) שְׁלָמִים אֵין בָּאִין נִדְבַת צִבּוּר.

עוֹד, אִם הָיָה אוֹמֵר הַכָּתוּב ״אִם מִן הַבָּקָר עוֹלָה״ הָיָה נִשְׁמָע שֶׁלֹּא הִתִּיר לְהָבִיא עוֹלָה אֶלָּא מִן הַבָּקָר וְלֹא מִן הַצֹּאן, לָזֶה אָמַר אִם עֹלָה לוֹמַר כִּי מַה שֶׁמְּרַבֶּה בְּאָמְרוֹ ״קָרְבַּנְכֶם״ הוּא פְּרַט הָעוֹלָה, בֵּין אִם יִהְיֶה מִן הַבָּקָר בֵּין אִם יִהְיֶה מִן הַצֹּאן. וְאֵין לִטְעוֹת בְּעוֹלַת הָעוֹף, שֶׁהֲרֵי בֵּאֵר הַכָּתוּב וְאָמַר ״קָרְבָּנוֹ״ יְתֵרָה כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים לְמַעֵט צִבּוּר מֵעוֹלַת הָעוֹף.

וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים (ג:כא) אָמְרוּ, וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״עוֹלָה״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? שֶׁיָּכוֹל לֹא יִהְיוּ כָּל הַפְּסוּלִים אֵלּוּ נוֹהֲגִים אֶלָּא בְּעוֹלַת נְדָבָה, עוֹלַת חוֹבָה מִנַּיִן וְכוּ׳? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם עֹלָה״, עַד כָּאן. נִרְאֶה שֶׁהֻקְשָׁה לָהֶם שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״אִם קָרְבָּנוֹ עוֹלָה״, וְדָרְשׁוּ שֶׁאִם הָיָה אוֹמֵר ״אִם קָרְבָּנוֹ עוֹלָה״ אָז יִהְיֶה נִשְׁמָע שֶׁמְּדַיֵּק הַכָּתוּב בְּעוֹלַת נְדָבָה שֶׁבָּהּ מִשְׁתָּעֵי קְרָא, דִּכְתִיב ״כִּי יַקְרִיב״ רְשׁוּת, וְאָמַר ״אִם עֹלָה״ פֵּרוּשׁ כָּל עוֹלָה שֶׁבָּעוֹלָם בֵּין שֶׁל חוֹבָה בֵּין שֶׁל נְדָבָה. וְהָרַאֲבַ״ד זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה פֵּרֵשׁ שֶׁתֵּבַת ״עוֹלָה״ מְיֻתֶּרֶת, שֶׁהָיָה לוֹ לִסְמֹךְ עַל זִכְרוֹנָהּ לְבַסּוֹף, וְהוּא דּוֹחַק:

קָרְבָּנוֹ. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים דָּרְשׁוּ שֶׁבָּאָה לְרַבּוֹת שְׁלָמִים שֶׁיֶּשְׁנָם בְּכָל הַפְּסוּלִין הָרְשׁוּמִים, וְאֵין לוֹמַר שֶׁלְּמַעֲטָם בָּא הַכָּתוּב וְלוֹמַר ״קָרְבָּנוֹ״ הָאָמוּר שֶׁהוּא עוֹלָה וְלֹא שְׁלָמִים, כִּי זֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט, כִּי מֵהֵיכָא תֵּיתֵי לֶאֱסוֹר, וְלֹא דָּרְשׁוּ ״קָרְבָּנוֹ״ בְּכִנּוּי שֶׁהוּא יוֹתֵר פָּשׁוּט בַּכָּתוּב, כִּי הֲרֵי הוֹצִיאוּ דִּין זֶה מִ״קָרְבָּנוֹ״ הָאֲמוּרָה בְּעוֹלַת צֹאן (ויקרא א:י).

מקור: ספריא · נחלת הכלל