וְיֵ֤ט יָדוֹ֙ עַל־צָפ֔וֹן וִֽיאַבֵּ֖ד אֶת־אַשּׁ֑וּר וְיָשֵׂ֤ם אֶת־נִֽינְוֵה֙ לִשְׁמָמָ֔ה צִיָּ֖ה כַּמִּדְבָּֽר׃

עַל צָפוֹן. אַשּׁוּר בַּצָּפוֹן אֵצֶל בָּבֶל.

נִינְוֵה. הוּא רֹאשׁ לְאַשּׁוּר.

וִירִים מְחַת גְבוּרְתֵּיהּ עַל צִפּוּנָא וִיאַבֵּיד יַת אִתּוּרָאָה וִישַׁוֵי יַת נִינְוֵה לְצָדוּ אִשְׁתְּמָמוּ כְּמַדְבְּרָא:

ויט, על צפון - והזכיר אשור והנה לאות כי צפונית מארץ ישראל, ואם נינוה היתה אטרויי"ה הנה רחבה מהקו השוה ארבעים ושתים מעלות ורחב ירושלים שלשים ושלש מעלות, שהוא חצי היישוב בפאת צפון בראיות גמורות.

ויט ידו. המקום יטה ידו להכות את כשדים היושבים בצפון א״י וגם יאבד את אשור:

את נינוה. הוא ראש ממלכת אשור:

ציה. ענין חורב ויובש:

ויט ידו על צפון לאבד את אשור שהרעו לישראל, וישם את נינוה לשממה וזה היה בשנה הראשונה לנ"נ שהחריב את נינוה: