גֶּ֣שֶׁם נְ֭דָבוֹת תָּנִ֣יף אֱלֹהִ֑ים נַחֲלָתְךָ֥ וְ֝נִלְאָ֗ה אַתָּ֥ה כוֹנַנְתָּֽהּ׃

גשם - הנה טעם אלהים בצאתך לפני עמך לספר תחלת נצוח ישראל.

ומלת תניף - תרוה, כמו: נפתי משכבי.

נחלתך - היא ארץ ישראל והטעם כי השם ירוה אותה לעולם, כדרך: תמיד עיני ה' אלהיך בה.

וטעם ונלאה - כאילו היתה נלאה, אתה כוננתה אותה.

גשם. לפי שזכר שמים נטפו שהוא רמז לצרות על האויבים, אמר בהפך זה גשם נדבות תניף אלהים כלומר על ישראל תניף גשם נדבות:

נחלתך. ישראל שהם נחלתך:

ונלאה אתה כוננתה. פי' ואם נלאה כלומר ואם נלאה נחלתך ביד אויב שכבר תפש כל ערי יהודה תכונן אתה שלא תעשנה מכל וכל ולא תתן ירושלים בידו:

גשם נדבות. כשבאו לארץ הזלת עליה גשמי נדבה ר״‎ל לא בגמול המעשה כ״‎א בנדבה:

נחלתך ונלאה. כשהיתה נחלתך עייפה וצמאה למטר הלא אתה ה׳‎ כוננת אותה במטר רב:

תניף. ענין הזלה והתכה כמו ונופת צופים (לעיל יט):

ונלאה. הוי״ו יתירה והוא ענין עייפות כמו ונלאתי כלכל (ירמיה כ):

כוננתה. מל׳ הכנה:

גשם, בעת חנו מחנה דוד אז במדבר יעפו מפני הצמאון, וירד להם הגשם והיה להם כמים קרים על נפש עיפה, וכן לא היה להם מה לאכול ונזדמנו להם מקנה רב מהאויבים שרעו במדבריות אלה ואכלו שלל אויביהם, וע"ז ישיר, הן הנפת אתה אלהים גשם נדבות, (מצייר שבמקום הישוב החיוב מוטל עליו להוריד הגשם להכין מזון לבריותיו, לא כן במדבר אינו מחויב להוריד הגשם והיה נדבה וחסד, נחלתך הגשם הזה הנפת על נחלתך ובזה ונלאה אתה כוננתה, כוננת את הנלאה ויגיעה מחום ומצמא: (יא) חיתך ישבו בה, החיות והבהמות שישבו במדבר הזה, היינו הבהמות הרועות במדבר הנה בטובתך הכנת אותם שיהיו שלל ומחיה לעני, לישראל שהיו מעונים בלי מזון ומחיה (וגם ציור זה מתדמה עם מה שהיה בימי קדם שנתן להם מים ושליו):