וַיֹּ֣אמְרוּ לוֹ֩ אַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י בְּטֶ֙רֶם֙ יָבֹ֣א הַחַ֔רְסָה מַה־מָּת֣וֹק מִדְּבַ֔שׁ וּמֶ֥ה עַ֖ז מֵאֲרִ֑י וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לוּלֵא֙ חֲרַשְׁתֶּ֣ם בְּעֶגְלָתִ֔י לֹ֥א מְצָאתֶ֖ם חִידָתִֽי׃

וַאֲמַרוּ לֵיהּ אֱנָשֵׁי קַרְתָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עַד לָא מֵעַל שִׁמְשָׁא מַה חַלֵי מִדוּבְשָׁא וּמַה תַּקִיף מֵאַרְיָא וַאֲמַר לְהוֹן אִילוּלָפוֹן בְּדַקְתּוּן בְּאִתְּתִי לָא אַשְׁכַּחְתּוּן חוּדָתִי:

בטרם יבא החרסה. בעוד לא עבר יום השביעי, שהוא סוף הזמן שקבעו:

מה מתוק. אין דבר יותר מתוק מדבש:

לולא חרשתם. רצה לומר, אם לא גלתה לכם אשתי, לא הייתם יודעים החידה, ואמר בלשון משל או שאמר, אם לא היתה חתירת מחשבותיכם באמצעות אשתי לשהיא תחקור ממני להגיד לכם, לא מצאתם חידתי (ולפי שמלת ׳חרישה׳ היא משותפת לחרישה ממש ולחתירת המחשבה, כינה אשתו בשם ׳עגלה׳ המלומדת לחרוש, והיא מליצה נאותה):

יבא. ענין שקיעה, כמו (בראשית כח יא) כי בא השמש:

החרסה. השמש, כמו (לעיל ח יג) מלמעלה החרס:

לולא. אם לא:

חרשתם. מלשון חרישה, גם היא מענין חתירת המחשבה והעיון בדבר, כמו (משלי ג כט) אל תחרוש על רעך רעה:

מה מתוק מדבש. הנה בחידה זו היו בה שני חלקים: א) מהאכל יצא מאכל, וזה יופתר בקל שכיון על דבורים ודבש, כי בכל בעלי חיים יתהפך אצלם המזון לעצם הניזון והפסולת יצא לחוץ, לבד הדבורה וכל אשר ממינה ימוצו פרחי העשבים, ויוציאו מאכל מגופם, עד שהאוכל הזה לא יוציא הפסולת רק המאכל, לבד.

החלק השני מהחידה שהוא מעז יצא מתוק, שלא היה אפשר שידעוה רק אם מצאו את הארי, וזה א"א, שא"כ היה שומע שמצאו ארי ודבש שדבר כזה יגידו ויספרו לדבר חידוש, ובזה ידע שאשתו גלתה להם, ויאמר אתם לא מצאתם חידתי, רצה לומר הגם שהגדתם חידתי, לא מצאתם אותה, רצה לומר לא מצאתם את הארי, רק אשתי היא עגלה בלתי מלומדה לחרוש, בה חרשתם, ולא החרישה רק הגידה.

לולי חרשתם בעגלתי. אמר זה להעיד להם כי אשת שמשון גלתה להם החידה ולולי זה לא מצאוה או אמר זה להורות שהוא היה חושד אשתו שזנתה עם אחד מהם ולזה גלתה לו ענין החידה והוא הגידה לאנשי העיר: