שׁוֹפְטִים י״ד · י״ז

וּבְכַת עֲלוֹהִי שַׁבְעָא יוֹמַיָא דַהֲוָה לְהוֹן מִשְׁתַּיָא וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְחַוִי לָהּ אֲרֵי דְחַקְתֵּיהּ וְחַוִיאַת חוּדִיתָא לִבְנֵי עַמָהּ:

שבעת הימים. רצה לומר, עד כלות שבעת הימים:

אשר היה להם המשתה. רצה לומר, אשר הדרך לשמוח בהן, והיא בכתה:

כי הציקתהו. היתה דוחקת אותו מאוד, ומנעה עצמה ממנו, וכדומה:

הציקתהו. ענין צרה ודחק, כמו (ישעיהו ח כב) מעוף צוקה:

ויהיה ביום השביעי. שהיה יום האחרון חשב שיום אחד ישאר הדבר אצלה בסוד, וכבר מלא רצונה במה שתדע היא בעוד שהוא דבר סתר לפני כל, אבל היא הגידה להם יען שהם בני עמה והיה דעתה קרובה אליהם יותר מאל בעלה שאינו מעמה.

ויגד לה כי הציקתהו. אפשר שיהיה הרצון בזה שמרוב השתדלות בזה עמו הלאה אותו והציקתהו עד שלא יכול הציל שלא יגיד לה החידה או יהיה הציקתהו בענין המשגל כי כשהיה תובע אותה היתה מונעת ממנו בעת שהיה יצרו תקפו וכאשר לא יכול לסבול זה הגיד לה את החידה עד שבטרם יבא השמש ביום הזה נשלם לאנשי העיר ענין הגדת החידה: