וַיֹּ֣אמֶר לִ֔י הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְעַתָּ֞ה אַל־תִּשְׁתִּ֣י ׀ יַ֣יִן וְשֵׁכָ֗ר וְאַל־תֹּֽאכְלִי֙ כׇּל־טֻמְאָ֔ה כִּֽי־נְזִ֤יר אֱלֹהִים֙ יִֽהְיֶ֣ה הַנַּ֔עַר מִן־הַבֶּ֖טֶן עַד־י֥וֹם מוֹתֽוֹ׃ {פ}

וַאֲמַר לִי הָא אַתְּ מְעַדְיָא וּתְלִידִין בַּר וּכְעַן לָא תִשְׁתִּין חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וְלָא תֵיכְלִין כָּל מְסָאָב אֲרֵי נְזִירָא דַיְיָ יְהֵי רַבְיָא מִן בִּטְנָא עַד יוֹם מוֹתֵיהּ:

הנך. הנה את:

השאלות(ז-יג) למה לא ספרה שא"ל הנה את עקרה, וכן מ"ש מורה לא יעלה על ראשו, וכן מ"ש והוא יחל להושיע את ישראל, ולמה בא המלאך אל האשה ולא אל מנוח עצמו, ולמה בקש מנוח שיבא שנית ויורה משפט הנער הלא כבר הורהו משפטו והמלאך לא הוסיף דבר בפעם השני עמ"ש בפעם הראשון:

ויאמר לי הנך הרה. ומ"ש לה "את עקרה" לא הגידה מפני השלום (ויקרא רבה צו פט). וכן לא ספרה מ"ש מורה לא יעלה על ראשו שזה נכלל במ"ש כי נזיר אלהים יהיה וכן לא אמרה מ"ש והוא יחל להושיע, כי אחר שהפלשתים משלו אז יראה פן יתודע הדבר ויהרגו את הנולד, והוסיפה עד יום מותו והמלאך לא אמר זה בפירוש כי ידע שלפני מותו יחלל נזירותו.