וַיְצַו֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַנְּעָרִ֜ים וַיַּהַרְג֗וּם וַֽיְקַצְּצ֤וּ אֶת־יְדֵיהֶם֙ וְאֶת־רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתְל֥וּ עַל־הַבְּרֵכָ֖ה בְּחֶבְר֑וֹן וְאֵ֨ת רֹ֤אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֙שֶׁת֙ לָקָ֔חוּ וַיִּקְבְּר֥וּ בְקֶבֶר־אַבְנֵ֖ר בְּחֶבְרֽוֹן׃ {פ}

וּפַקֵיד דָוִד יַת עוּלֵמַיָא וְקַטְלִינוּן וּקְצִיצוּ יַת יְדֵיהוֹן וְיַת רַגְלֵיהוֹן וּצְלָבוּ עַל בְּרֵכָתָא בְּחֶבְרוֹן וְיַת רֵישׁ אִישׁ בּוֹשֶׁת נְסִיבוּ וּקְבָרוּ בְּקִבְרָא דְאַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן:

ויקצצו. כרתו, כמו (תהלים מו י): וקצץ חנית:

על הברכה. אצל מקום כניסת המים, כמו (לעיל ב יג): ברכת גבעון:

ויקצצו את ידיהם שעשו המעשה, ואת רגליהם שהלכו לבשר את דוד, ויתלו כדי שלא יזיד עוד איש לשלוח יד במלך, וזה עשה מדין מלך לא מדין התורה: