שְׁמוּאֵל ב׳ ט״ו · כ׳

תְּמָלֵי אֲתֵיתָא וְיוֹמָא דֵין אֲטַלְטְלִינָךְ עִמָנָא לְמֵיזַל וַאֲנָא אָזֵיל לַאֲתַר דְלֵית אֲנָא יְדַע לְאָן אֲנָא אָזֵיל תּוּב וַאֲתֵיב יַת אֲחָךְ עִמָךְ וַעֲבֵיד עִמְהוֹן טִיבוּ וּקְשׁוֹט:

תמול בואך. זה מקרוב באת אלי מגת, ומיד אניע אותך ללכת נד ונד:

ואני הולך. רצה לומר: וכי הולך אני למקום ידוע שתלך גם אתה עמדי, הלא אני הולך על אשר וגו׳, רצה לומר: אינני הולך אל המקום אשר אחשוב ללכת שמה, כי אין מחשבותי ללכת למקום ידוע, כי אם כאשר יזדמן:

חסד ואמת. רצה לומר: והנה כוונתך הטובה חשובה בעיני לחסד ואמת:

אחיך. רעיך הבאים אתך:

ואמת. הוא כענין חסד:

תמול, ואם תלך למעני כדי לעזרני, ע"ז השיב, א. תמול בואך ואיך היום אניעך ואתה עיף ויגע, ב. ואני הולך על אשר אני הולך, עוד לא ידעתי תכלית מהלכי ומגמתי רק סבת ההליכה היא מפני שאני הולך, רצה לומר בורח ממה שממנו, לכן שוב אתה והשב את אחיך עמך (והשב את אחיך) חסד ואמת, רצה לומר זה החסד שתשיב להם בעבור שהלכו אתך שתשיבם בל ינודו וינועו: