וַיֹּאמְר֤וּ עֲבָדָיו֙ אֵלָ֔יו מָה־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתָה בַּעֲב֞וּר הַיֶּ֤לֶד חַי֙ צַ֣מְתָּ וַתֵּ֔בְךְּ וְכַֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת הַיֶּ֔לֶד קַ֖מְתָּ וַתֹּ֥אכַל לָֽחֶם׃

וַאֲמַרוּ עַבְדוֹהִי לֵיהּ מַה פִתְגָמָא הָדֵין דַעֲבַדְתָּא עַד דְרַבְיָא קַיָם צַמְתָּא וּבְכֵית וְכַד מִית רַבְיָא קַמְתָּא וַאֲכַלְתְּ לַחְמָא:

בעבור הילד חי. רוצה לומר: בעבור הילד כשהיה עדיין חי, צמת וגו׳:

בעבור הילד חי צמת ותבך כי חשבו שהיה הצום מחמת צער על חולי הילד, לא דרך תפלה שהיה די בתפלה לבד לא לענות נפשו, ואם כן שאלו מדוע פסק מלהצטער במותו, ובע"י (ובע"כ) פירושו הלא נראה שלא צמת בעבור שהילד חולה רק בעבור שהילד חי כי חפצת במותו כי כאשר מת קמת וכו':