שָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ מִנְּשָׁרִ֣ים קַ֔לּוּ מֵאֲרָי֖וֹת גָּבֵֽרוּ׃

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן דִרְחִימִין וַחֲבִיבִין בְּחַיֵיהוֹן וּבְמוֹתְהוֹן לָא אִתְפָּרָשׁוּ מֵעִמְהוֹן מִנִשְׁרַיָא קַלִילִין מֵאַרְיְוָתָא גִבָּרִין:

בחייהם. עודם בחיים היו נאהבים ונעימים לכל בני אדם, רצה לומר: מאוד היו מקובלים על הבריות, וחביבים בעיני כולם:

ובמותם לא נפרדו. אף אחר מותם לא נפרדו מן האהבה והנעימה, כי עד עולם לא תשכח כי רבה היא, על כי היו קלים מנשרים וגבורים מאריות, ללחום מלחמות ה׳:

והנעימים. ענין אהוב וחביב וערב, כמו (משלי ב י): ודעת לנפשך ינעם:

נפרדו. מלשון פרוד ופרישה:

שאול ויהונתן הנאהבים וכו' עד שגם במותם לא נפרדו, ג. גם מצד עצמם היה בהם הקלות כנשרים והגבורה כאריות, ששני אלה סימני הגבורה והחיל (כמ"ש דברי הימים א י״ב:ט׳) ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר: