בְּנוֹת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־שָׁא֖וּל בְּכֶ֑ינָה הַמַּלְבִּֽשְׁכֶ֤ם שָׁנִי֙ עִם־עֲדָנִ֔ים הַֽמַּעֲלֶה֙ עֲדִ֣י זָהָ֔ב עַ֖ל לְבוּשְׁכֶֽן׃

בְּנַת יִשְׂרָאֵל עַל שָׁאוּל בְּכָאָה דַהֲוָה מַלְבִּישׁ לְכוֹן לְבוּשֵׁי צִבְעוֹנִין וּמוֹבִיל לְכוֹן תַּפְנוּקִין וּמַסִיק תִּיקוּנֵי דַהֲבָא עַל לְבוּשְׁכוֹן:

המלבישכם שני. כי התגבר במלחמה, וחלק שלל האויב לאנשיו להלביש איש אשתו ובנותיו, וכאלו הוא המלביש:

עם עדנים. רצה לומר: שאר מלבושי פאר, המעדן גוף הלובשן:

על לבושכן. כי כן הדרך להעלות עדי הזהב ממעל על הלבוש, להיות נראה:

אל שאול בכינה. מלשון בכי:

שני. תולעת שני, והוא צמר צבוע אדום:

עדנים. כל דבר המפנק, בין מאכלים טובים, בין מלבושי פאר וכדומה, יקראו עדן, וכן (משלי כט יז): ויתן מעדנים לנפשך:

עדי. ענין קשוט, כמו (ירמיהו ד ל): תעדי עדי זהב:

בנות ישראל אחר שבשני פסוקים הקודמים קונן על שאול ויהונתן ביחד, יתחיל לקונן על כל אחד בפני עצמו, ויאמר על שאול (שעליו לא יבכה הוא בהיותו רודף אחריו) עליו יבכו בנות ישראל, מצד התועלת שהשיגו ממנו, המלבישכם שני וכו':

בנות ישראל אל שאול בכינה. אמר זה כי מרוב הצלחתו על הפלשתים היו ישראל בשלוה בימיו ולא שללו אותם אויביהם בימיו ולזה היה זה אל שילבשו בנות ישראל שני עם עדנים ויעלו עדי זהב על לבושן: