וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת־עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן־יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו׃

וַאֲתֵיב נָבָל יַת עַבְדֵי דָוִד וַאֲמַר מַן דָוִד וּמַן בַּר יִשַׁי יוֹמָא דֵין דְסַגִיאִין עַבְדַיָא דְעָרְקִין וּדְמִטַמְרִין גְבַר מִן קֳדָם רִבּוֹנֵיהּ:

מי דוד. רצה לומר: וכי חשוב הוא כל כך ליתן לו מתן:

היום רבו. בעת ההיא נתרבו עבדים המתחזקים כל איש מול פני אדוניו, לומר לאדונו אני גדול ממך, וכן דוד חושב עצמו לגדול ממני, עד שאתן לו מתן:

המתפרצים. ענין התחזקות, כמו (בראשית לח כט): מה פרצת עליך פרץ: