שְׁמוּאֵל א׳ ב׳ · ה׳

עַל בְּנוֹהִי דְהָמָן אִתְנַבִּיאַת וַאֲמַרַת דַהֲווֹ שָׂבְעִין בְּלַחְמָא וְגָאָן בְּעוּתְרָא וְסַגִיאִין בְמָמוֹנָא אִתְמַסְכְּנוּ תָּבוּ לְאִתַּגָרָא בִּלְחֵם וּמָזוֹן פּוּמְהוֹן מָרְדְכַי וְאֶסְתֵּר דַהֲווֹ חֲשִׁיכִין וּמִסְכְּנִין עֲתָרוּ וְאִיתְנְשִׁיאוּ יַת מִסְכְּנוּתְהוֹן תָּבוּ לְמֶהֱוֵי בְנֵי חוֹרִין כֵּן יְרוּשְׁלֵם דַהֲוַת כְּאִתְּתָא עֲקְרָא עֲתִידָא דְתִתְמְלֵי מֵעַם גַלְוָתָהָא וְרוֹמֵי דְמַלְיָא סַגִי עַמְמַיָא יְסוּפוּן מַשִׁרְיָתָהָא תְּצְדֵי וְתֵיחֲרוּב:

שבעים. אנשים שהיו שבעים נעשו רעבים, עד שישכרו עצמם לעבודה בעבור הלחם:

ורעבים. ואשר היו משכירים עצמם בעבור הרעבון, חדלו מלהשכיר עצמן, כי מצאו די מחסורם:

עד עקרה ילדה שבעה. רוצה לומר: כל כך רבה השגחתו, עד אשר מי שהיתה עקרה, ילדה שבעה בנים, ומי שהיתה בת רבת בנים, נכרתה באבדן כל בניה:

חדלו. מנעו:

אמללה. ענין כריתה, כמו (שם ו ג): אומלל אני:

האנשים השבעים כשהם עשירים שבו כשירצה הש"י להיות עניים עד שיהיו משתכרים בפת לחם שהוא השכר המיוחס להם בתכלית הדלות, והאנשים הדלים והם הרעבים חדלו כי שבו עשירים וחדלו מהשתכר כשירצה הש"י עד שהעקרה כשרצה השם ילדה שבעה ר"ל בנים רבים ואמרה זה על עצמה בדרך נבואה כי ראתה שיהיו לה עוד בנים ובנות כמו שספר אחר זה כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים והנה אמרה שבעה על דרך אמרו שבע יפול צדיק וקם שבע תועבות בלבו ומי שהיא רבת בנים יקרה לה כשרצה הש"י שאומללה ונכרתה מרוב בניה באבדן בניה ואפשר שמתו בסוף בני פנינה ועליה אמרה כן: