שִׁיר הַשִּׁירִים ו׳ · י׳

מִי־זֹ֥את הַנִּשְׁקָפָ֖ה כְּמוֹ־שָׁ֑חַר יָפָ֣ה כַלְּבָנָ֗ה בָּרָה֙ כַּֽחַמָּ֔ה אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃ {ס}

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

הפסוק נלמד כאן לצד כל המפרשים הקלאסיים שלמטה. הסבר מקורי מונגש לפסוק זה נמצא בהכנה ובבדיקה, ויתווסף בקרוב.

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה. עָלֵינוּ? מִמָּקוֹם הַגָּבֹהַּ לַנָּמוּךְ קְרוּיָה הַשְׁקָפָה. כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבֹהַּ מִכָּל אֲרָצוֹת:

כְּמוֹ שָׁחַר. הוֹלֵךְ וּמֵאִיר מְעַט מְעַט, כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּבַיִת שֵׁנִי. בַּתְּחִלָּה זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה וְלֹא מֶלֶךְ, וְהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לְפָרַס וּלְיָוָן, וְאַחַר כָּךְ נִצְּחוּם בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנַעֲשׂוּ מְלָכִים:

אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. אֲיֻמָּה בְגִבּוֹרֶיהָ כְּנִדְגָּלוֹת שֶׁל מְלָכִים. כָּל זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַלֵּס אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה", וְכָל הָעִנְיָן עַד כַּאן:

מקור: ספריא · CC BY

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר · המאה ה־18

מי זאת הנשקפה וגו׳. הלשון הזה יורה על ענין שבח וחשיבות, וכן מי מלל לאברהם ומוסב למעלה לומר כן היה הקילוס שקלסוה הבנות והמלכות והפלגשים, וכה אמרו ראו מי היא, וכמה גדולה וחשובה היא זאת אשר מתחלה היתה נשקפה ונראה כזוהר כוכב השחר, ולאחר זה נתעלתה עד שנעשית יפה כלבנה, ואחר זה הוסיפה עוד ביופי עד שנעשית ברה כחמה, לא כדרך שאר הנשים שנכחש יפיין כשהן מזדקנות. והנמשל הוא לומר כמה גדולה האומה ההיא שבכל פעם מוספת על עצמה סייגים וגדרים לעשות משמרת למשמרת התורה:

איומה כנדגלות. לפי רוב חשיבותה ומעלתה מטלת אימה על רואיה, כמו דגלים ממחנות רבות המטילים אימה על רואיהם והנמשל הוא לומר כל האומות אינם חפצים להשחיתה עד התכלית, כאילו היתה המון עם רב מלמדי מלחמה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מצודת ציון

רבי יחיאל הלל אלטשולר · המאה ה־18

הנשקפה. ענין ראיה והבטה כמו בעד החלון נשקפה (שופטים ה כח):

שחר. כוכב השחר:

איומה. מלשון אימה ופחד:

כנדגלות. מלשון דגל של מחנות עם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מלבי״ם

רבי מאיר לייבוש · המאה ה־19

משל:מי. [עתה מתקרבים אליה בנות ירושלים] ושואלים, מי זאת הנשקפה כמו שחר, שהשחר הוא המחבר יום ולילה, שאז רואים שקיעת הלבנה ויפיה, וזריחת השמש בהדרה, והיא דומה כשני המאורות הנראים בעת אילת השחר, שהיא יפה כלבנה וברה כחמה, וגם היא איומה כנדגלות, כהמון ככבים וצבא השמים המתנוצצים בעת השחר:

מליצה:מי זאת. כחות הגויה מרגישים עתה פרידת נפש שלמה מגויתה, ושואלים מי זאת הנשקפה מן החלונות, מבין חרכי העפר והגויה, שמושטת את ראשה מן החלון אל החוץ להפרד מן הגויה, והיא דומה כמו שחר, שהשחר הוא הגבול שבין היום ובין הלילה סוף הלילה והתחלת היום. כן עומדת עתה בגבול שבין החיים הזמניים החשכי' צלמות ולא סדרים כלילה. ובין החיים הנצחיים ששם מצהרים יקום חלד וכאור בקר יזרח שמש, כמ"ש וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. והיא עתה יפה כלבנה ברה כחמה ר"ל כי כל עוד תחיה הנפש בעה"ז סגורה בחומר. היא דומה כלבנה שאין לה אור מצד עצמה. רק מקבלת אור ע"י השמש הזורח עליה וקרנים מידו לה. כי אור הנפש בחיי העה"ז אינו עצמי לה. רק מקבלתו מן השמש הגדול שהוא אור ה' הזורח עליה ובוקע ומפלש דרך בתי הנפש והלחשים. (וכמו שהלבנה ע"י שהיא חומר מקשיי עכור ומעכבת בעד נצוצי השמש. עי"כ תהיה כמראה לטושה לקבל עליה נצוצות השמש המכים על כדורה. כן בהיות הנפש קשורה בחומר ע"י שהחומר עכור ומקשה משיתפלש אור ה' הרוחני דרך בו תקבלהו הנפש על לוחותיה המלוטשים בקדושה ובטהרה ונוגה כאור תהיה). ועתה בצאתה מן הגויה לשוב אל מקורה לאלהי הרוחות. תדמה כחמה שאורה עצמי לה. וכן תשוב להיות עצם משכיל מאיר באור הרוחני מצד עצמו בהיותה אלהית. אולם ברגע זו שהיא עת הפרידה מן הגויה. היא כמו שחר. שבו ימצאו שני המאורות הגדולים שהיא יפה כלבנה וגם ברה כחמה. כי עדן היא בגויה אבל כבר נשקפה בראשה מן החלון חוץ לגויה. והיא איומה כנדגלות, כי ילוו אותה המון כוכבים ואורות רבות מתנוצצים שהם נר מצוה ותורה אור ואורות מלאכיות. מן המע"ט אשר עשתה. (ובזוהר משפטים דף צ"ז זכתה נשמתא כמה משריין קדישין קא מתעתדין לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה בג"ע):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רלב״ג

רבי לוי בן גרשום · פרובנס, המאה ה־14

מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות:

אחר שנשלמה לו ההשגה בדברים הכוללים לנמצאות המשתנות במה שהם משתנות החל לשבח חשוקתו במה שתכינהו אליו בחקירתו בדברים הטבעיים המיוחדים כי בו מהפלא והקושי העצום וזה שהדריכה בעמידה עליהם תהיה מהדברים המאוחרים מהם והם המשיגים והמקרים. משל זה במתדמה חלקים כי כבר נעמוד על מהותם וטבעם מטעמם ומראיהם והחום והקפאם מן החום ומן הקור והתוכם מהחום או מהקור וזולת זה מהמקרים והמשיגים אשר להם כמו שנתבאר קצת זה ברביעי מהאותות וקצתו בספר החוש והמוחש וקצתו בספרי הרפואה. ומשל זה בבעלי נפש כי אנחנו נעתק מהפעולות אל מהות הכחות אשר יסודרו מהם אלו הפעולות ולא מהפעולות לבד אבל מהדברים אשר בהם יהיו אלו הפעולות להיותם יותר ידועים מהפעולות והמשל כי כבר נעתק מהמזון אל הכח הזן ומהמוחש אל החוש ומהמושכל אל השכל כמו שהתבאר בראשון מספר הנפש ושם התבאר ההכרח המביא להיות החקירה בהם על זה האופן ואחר ישוב הענין בהם סובב כמו שנתבאר שם רצוני אחר שעמדנו מאלו המשיגים והמקרים על מהות הדברים אשר יקרו להם נשוב ונעתק ממהות הדברים ההם אל כל המשיגים העצמיים והמקרים המיוחדים אשר להם באופן שלם. ולפי שבעמידה מהחוש אל אלו המשיגים והמקרים אשר יישירו אל ידיעת מהות הדברים יהיה קושי גדול ותחבולה רבה וזה שהידיעה מאיזה המשיגים ראוי שנקח ראיה על מהות הדבר הוא ממה שיקשה כי דרכה מה שיקרה בהם הטעות ונחשוב במה שהוא בלתי מיוחד שהוא מיוחד ואם לא עמדנו על המשיגים העצמיים אשר ראוי לעמוד עליהם בזאת החקירה יהיה זה סבה לטעות במהות הדברים. ולמה שהיה מהקושי בהכנת מה שיצטרך אליו מהחוש באלו החקירות אשר יחקור בהם עתה כמו שזכרנו החל לספר שבחה במה שהכינה לו מאלו החקירות והפלא אשר יהיה בזה האופן מההגעה ואמר שהשקפתה היא כמו השחר שהיא התחלת האור ואחר כן דמה אותה ללבנה ואחר כן לחמה להיות האור המגיע ממנה חלוש בהתחלת הענין אבל הוא באופן שיתחזק עד נכון היום רצוני שמה שתכינהו לו מהדברים המאוחרים באלו הדברים הוא שלם התקון עד שאפשר שיעתק ממנו אל מהות הדברים באופן שלם וגם כן הנה מצד קבלת השפע היא מזולתה תחלה דמה אותה ללבנה שהיא מקבלת אורה מזולתה ומצד השפיעה לו מה שתשפיעהו דמה אותה לחמה ואולם אמרו איומה כנדגלות כבר התבאר עניינו במה שקדם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל