שִׁיר הַשִּׁירִים ה׳ · י״ג

לְחָיָו֙ כַּעֲרוּגַ֣ת הַבֹּ֔שֶׂם מִגְדְּל֖וֹת מֶרְקָחִ֑ים שִׂפְתוֹתָיו֙ שֽׁוֹשַׁנִּ֔ים נֹטְפ֖וֹת מ֥וֹר עֹבֵֽר׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

הפסוק נלמד כאן לצד כל המפרשים הקלאסיים שלמטה. הסבר מקורי מונגש לפסוק זה נמצא בהכנה ובבדיקה, ויתווסף בקרוב.

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם. אֲשֶׁר שָׁם בְּאוֹתָם עֲרוּגוֹת גִּדּוּלֵי מֶרְקָחִים:

מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים. מִגְדָּלוֹת שֶׁל מֶרְקָחִים, גִּדּוּלֵי בְשָׂמִים שֶׁמְּפַטְּמִים אוֹתָם מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ:

מקור: ספריא · CC BY

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

הפעם הא'כערוגת. חתיכת מקום בגן:

מגדלות. ממגדל עז:

הפעם הב'לחייו. השער שיש בשני קצוותיהן עמו מגדלות מרקחים:

שושנים. בטוב הריח:

הפעם הג'לחייו. [הם שני] שרי הפנים:

שפתותיו. הם שלוחיו עושי דברו המדברים עם נביאיו כמו גבריאל (ו)לבוש הבדים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר · המאה ה־18

לחיו כערוגת הבושם. לחיו המה בתכלית ההדור, ידמו אל הערוגות שצומחים שם הבושם, שמייפין אותן ביותר:

מגדלות מרקחים. אשר בערוגות ההן יש גידולי סממנים מובחרים לעשות מהם מעשה רוקח להיות שמור לזמן מרובה, שאז הערוגות ההן הנה בתכלית ההדור מפאת צורתם, ומפאת הסממנים המובחרים במינם הצומחות עליהן והנמשל הוא לומר הדיבורים שיצאו מפי המקום ברוך הוא המה יקרים ומחוכמים ובתכלית התועלת. וירמוז בלחיים על כי המה יקיפו כלי הדבור:

שפתותיו שושנים. מבין שפתותיו עולה ריח טוב כריח השושנים, וכאילו מטיפות את המור והנמשל הוא על הנביאים השלוחים מאת ה׳ לדבר דבדיו, שהמה כמו שושנים שריחם נודף למרחוק, כי כל כך המה מודיעים מה שיהיה לאחרונה ומייעדים טובה מרובה והצלחות מתמידות:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מצודת ציון

רבי יחיאל הלל אלטשולר · המאה ה־18

לחיו. הוא המקום מתחת לעין:

כערוגת. הוא תלם המחרישה כמו מערוגות מטעה (יחזקאל יז ז):

מגדלות. גידולי מרקחים. כן יקראו הסממנים המעורבים השמורים לזמן מרובה. וכן רוקח מרקחת (שמות ל כה):

שושנים. שם עשב המריח:

עובר. רוצה לומר מתפשט:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מלבי״ם

רבי מאיר לייבוש · המאה ה־19

מליצה:לחיו. אחר שצייר איך ראה והסתכל להוציא את המציאות, יצייר את הדבור שהוא הצווי אשר הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. ובזה יש שתי מדרגות. א) הדבור הכללי הנכלל במלת בראשית, שבו נעשה הכל בכח, כמי שזורע זרעים בבת אחת טרם יצמחו, וזה נעשה ביום הראשון שהוציא הכל יש מאין, ב) הדבורים הפרטיים שבו הוציא תולדותיהם כ"א ביומו, כמ"ש במד' משל לזורע ששה זרעים בבת אחת, שהוא במשל שהזרעים הזרועים צמחו ויצאו לחוץ ויפרדו כ"א למינו, שזה היה בששת ימי המעשה. וממשיל הדבור הכללי אל הלחיים שהלחי הוא פנימי נגד השפה, ואמר שלחיו כערוגת הבשם. שהערוגה היא ששה טפחים והם מגדלות מרקחים שהמרוקח הוא המעורב וממוזג כמה תערובות, וכן הי' הכל מעורב בערוגה זו זרוע ובלתי ניכר, והדבורים הפרטים ממשיל אל השפה שהיא חיצונית, ועז"א שפתותיו, שהוא גמר הדבור אז היו שושנים שכבר גדלו הזרועים ויוציאו ציץ ופרח ושושנים, וגם נוטפות מור עובר, שהוא תולדות החיים, (שזה גדר המור שבספר זה כנ"ל כ"פ) ר"ל שאז יצאו מעשה ימי בראשית עד הצמחים והחיים למינם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רלב״ג

רבי לוי בן גרשום · פרובנס, המאה ה־14

לחייו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר:

בעבור כי הלחיים והשפתים ישתמשו בהם בעת לקיחת המזין להחזיק במזון אשר יקבל המשיל מה שיקבל בו השכל זה השפע לערוגת הבושם אשר בגן שיגדלו בו מיני הבושם אשר יעשו בהם המרקחים ולשושנים אשך הם נוטפות מור עובר וזה להעיר על ההכנה אשר לו לקבל המושכלות ואפשר שנאמר כי אמרו שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר יהיה חסר בי״ת וירצה בו שבשפתותיו ימצאו תמיד השושנים אשר בכח אלו המושכלות אשר יכווין אליהם ולזה יאמר נוטפות מור עובר. ואופן המשל בזה מבואר ממה שקדם בפתיחת זה הבאור:

מקור: ספריא · נחלת הכלל