וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃ {פ}

וּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהָא לָא מִית מִבְּעִירָא דְיִשְׂרָאֵל עַד חָד וְאִתְיַקַר לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת עַמָא:

עד אחד. אפילו אחד, כאשר אפרש בשירה, וטעם זה הפסוק ואפילו ששלח וראה כי השם אוהב ישראל, ובעבורם הכה מקנהו, לא חשש מהמקנה בזאת המכה לשלח עמו, אולי לא עמדה הרבה:

וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה זֶה פֶּלֶא מְבֹאָר, בִּלְתִּי מִתְיַחֵס בְּשׁוּם פָּנִים זוּלָתִי לָאֵל יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵין מִי שֶׁיּוּכַל לְהַבְטִיחַ בְּחַיִּים זוּלָתוֹ.

וישלח פרעה והנה לא מת לפי שאמר משה והפלה ה׳‎ בין מקנה וגו'.

ויכבד את לבו כאן לא שייך שישאל רפואה דמי שמת מת, ומי שחי חי.