שְׁמוֹת ט׳ · ו׳

וַעֲבַד יְיָ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּמִית כֹּל בְּעִירָא דְמִצְרָיִם וּמִבְּעִירָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא מִית חָד:

ויעש ד'. ופי' וימת כל מקנה מצרים רובו, כי הנה כתוב, שלח העז את מקנך (פ' יט) וככה תמצא בברד את כל עשב השדה (פ' כה), והעד מכת הארבה, ואכל את יתר הפליטה (למטה י ה):

וימת כל מקנה מצרים כלומר כל המת היה ממקנה מצרים ואין לומר שכל מקנה מצרים מת שהרי כתיב וממקנה בני ישראל לא מת אחד וכתיב במכת ברד הירא את דבר ה׳‎ הניס את מקנהו אל הבתים.

כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם. פֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא הִכְנִיסוּם מֵהַשָּׂדֶה, וְלָזֶה לֹא אָמַר ״אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה״, וְהָבֵן:

וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁהָיוּ לָהֶם מִימֵי יַעֲקֹב וּבָנָיו שֶׁבָּאוּ מִצְרַיְמָה, גַּם אוּלַי שֶׁקָּנוּ מֵרֶוַח שֶׁהִרְוִיחוּ בְּמַכַּת הַדָּם. וְעוֹד יִרְצֶה לוֹמַר שֶׁאִם הָיוּ מִתְחַכְּמִין מֵהַמִּצְרִיִּים לִמְכּוֹר לְיִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִקְרָאִים עַל שֵׁם יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיַּפְלִיא ה׳ בָּהֶם וְלֹא יָמוּתוּ וְהָיוּ מַעֲרִימִין - גַּם אֵלּוּ מֵתוּ. אֲבָל מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם כְּפִי הָאֱמֶת מִקְנֵיהֶם, לֹא מֵת. וְשִׁעוּר הַכָּתוּב הוּא: וַיָּמָת כָּל מִקְנֵה מִצְרַיִם וְחֵלֶק אֶחָד מִמִּקְנֵה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּפֵרוּשׁ מ״ם - לֹא מ״ם מִקְצָת הַצֹּאן אֶלָּא מ״ם מִקְצָת מִן הַמִּקְנֶה הַנִּקְרָא עַל שֵׁם יִשְׂרָאֵל, כִּי יֵשׁ מִקְנֶה שֶׁנִּקְרָא עַל שְׁמוֹ וְהוּא שֶׁלּוֹ, וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֶלָּא שְׁמוֹ נִקְרָא עָלָיו, וְאָמַר כִּי בְּחִינָה אַחַת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶעֱרִימוּ הַמִּצְרִיִּים לִקְרוֹתָם עַל שְׁמָם מֵתוּ. וּמִקְנֵה יִשְׂרָאֵל פֵּרוּשׁ שֶׁהוּא כְּפִי הָאֱמֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת מֵהֶם אֲפִלּוּ אֶחָד: