וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּֽי־חָדַ֨ל הַמָּטָ֧ר וְהַבָּרָ֛ד וְהַקֹּלֹ֖ת וַיֹּ֣סֶף לַחֲטֹ֑א וַיַּכְבֵּ֥ד לִבּ֖וֹ ה֥וּא וַעֲבָדָֽיו׃

וַחֲזָא פַרְעֹה אֲרֵי אִתְמְנַע מִטְרָא וּבַרְדָא וְקָלַיָא וְאוֹסֵף לְמֶחֱטֵי וְיַקְרֵהּ לְלִבֵּהּ הוּא וְעַבְדוֹהִי:

וירא. הזכיר עתה ויוסף לחטוא, בעבור שהודה ואמר חטאתי הפעם:

וטעם ויכבד לבו הוא ועבדיו, התברר מה שאמר משה "ואתה ועבדיך" (פ' ל):

ויסף לחטא - עד עתה לא נתכוון לחטוא במזיד, אבל כשהודה על הברד: ואני ועמי הרשעים - לכן קוראו עכשיו מזיד.

כי חדל המטר שלא הבטיחו משה רק בקולות וברד אמר עכשיו משה בדאי הוא ולפיכך ויסף לחטא.

ויכבד לבו הוא ועבדיו אמרו אין הקב״‎ה מביא מכה פעם שניה. ד״‎א לפי שאמר למעלה ה׳‎ הצדיק וגו׳‎ משמע שלא היה בלבו לחטוא ולעכבם ועכשיו כשנתחרט כתיב ביה ויסף לחטא. הוא ועבדיו לא מצינו לשון זה במקום אחר אלא לפי שאמר למעלה ואתה ועבדיך נקט ליה הכא כדאמר ויוסף לחטוא לפי שאמר למעלה חטאתי הפעם. כן דרכם של רשעים כשהם בצרה נכנעים עברה הצרה חוזרים לקלקולם. ולשעבר היתה הצרה עליהם כדכתיב הירא את דבר ה׳‎ וגו׳‎ ועכשיו כשעברו היסורים בעטו בהם.

וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא עָמַד בִּתְשׁוּבָתוֹ שֶׁאָמַר ״ה׳ הַצַּדִּיק״ וְגוֹ׳ אֲפִלּוּ זְמַן מוּעָט, אֶלָּא תֵּכֶף וּמִיָּד ״וַיּוֹסֶף לַחֲטֹא״. פֵּרוּשׁ, הוֹסִיף עַל הַקּוֹדֵם, כִּי אִלּוּ לֹא הָיָה אֶלָּא שִׁעוּר הָרִאשׁוֹן לֹא הָיָה מַסְפִּיק לְהַחֲזִיק בְּיִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי רְאוֹתוֹ פֶּלֶא הַבָּרָד, אֶלָּא שֶׁהוֹסִיף עַל גֶּדֶר רִשְׁעוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ וְהִכְבִּיד לִבּוֹ וְלֵב עֲבָדָיו.

חסלת פרשת וארא.