וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְהֹוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהׇרְגֵֽנוּ׃

השוטרים אומרים אל משה ואהרן ״ירא יהוה עליכם וישפט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו״. אונקלוס מתרגם ״יתגלי יי עליכון ויתפרע״. אבן עזרא מבאר ״ירא ה׳ חמסנו שהוא עליכם״, ומביא בשם רבי מרינוס שאנו נמאסים ונבאשים בעיניו כריח רע. חזקוני מבאר ״הבאשתם את ריחנו״ - גריתם בנו את פרעה ועבדיו. הפסוק מוסר את האשמת השוטרים החריפה כלפי משה ואהרן: שבשליחותם הכשילו את העם ועוררו את חמת פרעה ועבדיו עד כדי סכנת חיים. תלונה מרה זו, המטילה על השליחים את האחריות לסבל, מבטאת את עומק המשבר ותוביל את משה לשוב אל ה׳ בשאלת תמיהה.