שְׁמוֹת מ׳ · י״ט

ויפרש את האהל. הֵן יְרִיעוֹת הָעִזִּים:

וּפְרַס יָת פְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא וְשַׁוִי יָת חוֹפָאָה דְמַשְׁכְּנָא עֲלוֹהִי מִלְעֵלָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה. הֻצְרַךְ לוֹמַר אֶת מֹשֶׁה וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳״ וְהַדָּבָר יָדוּעַ כִּי אוֹתוֹ צִוָּה ה׳? כַּוָּנַת הַכָּתוּב הוּא לְהוֹדִיעַ שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עַל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ שִׁנּוּי מֵהַמִּצְוָה, וְשִׁעוּר אָמְרוֹ ״כַּאֲשֶׁר״ הוּא עַל גּוּפוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה, וְאִם הָיָה אוֹמֵר ״כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה׳״ הָיָה בְּנִשְׁמָע שֶׁחוֹזֵר עַל הָעוֹשֶׂה שֶׁעָשָׂה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ, וְהָבֵן. וְטַעַם כֶּפֶל הַדָּבָר בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, לְהַרְאוֹת שֶׁכָּל פְּרָט הוּא חָשׁוּב מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְרָאוּי לֵיאָמֵר עָלָיו לְבַדּוֹ ״צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״.