וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
והאמינו לקל האת האחרון. מִשֶּׁתֹּאמַר לָהֶם בִּשְׁבִילְכֶם לָקִיתִי, עַל שֶׁסִּפַּרְתִּי עֲלֵיכֶם לָשׁוֹן הָרָע, יַאֲמִינוּ לְךָ, שֶׁכְּבָר לָמְדוּ בְכָךְ שֶׁהַמִּזְדַּוְּגִין לְהָרַע לָהֶם לוֹקִים בִּנְגָעִים, כְּגוֹן פַּרְעֹה וַאֲבִימֶלֶךְ בִּשְׁבִיל שָׂרָה:
וִיהֵי אִם לָא יְהֵמְנוּן לָךְ וְלָא יְקַבְּלוּן לְקַל אָתָא קַדְמָאָה וִיהֵמְנוּן לְקַל אָתָא בַתְרָאָה:
והיה. ידענו כי השם ידע אם יאמינו או לא יאמינו, רק הכתוב דבר כנגד משה שאם היו מקצת ישראל שלא יאמינו לאות הראשון יאמינו לאות האחרון, והכתוב אמר לקול האות, ואין לו קול, רק דברה תורה כלשון בני אדם, כמו מות וחיים ביד לשון (משלי יח כא), ואמר הכתוב האות האחרון, אעפ"י שיש שם אות שלישי בעבור שלא הראה לו עתה רק אלה שני האותות כי השלישי עתיד לעשותו:
וְהֶאֱמִינוּ לְקוֹל הָאוֹת הָאַחֲרוֹן. כִּי יוֹתֵר רָחוֹק אֵצֶל הַטֶּבַע לְרַפֹּאת אֶת הַצָּרַעַת הָעַזָּה כַּשֶּׁלֶג, אֲשֶׁר הִיא כְּמוֹ מָוֶת לְאוֹתוֹ אֵבֶר אֲשֶׁר הִיא בּוֹ בְּלִי סָפֵק.
והאמינו לקל האת האחרון כי מי יכול לרפוא נגע צרעת רק הקב״ה ויראו כאן שתרפא.
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לְאוֹת זֶה לְבַד, כִּי יֹאמְרוּ אַחַר שֶׁמִּצַּד הֱיוֹת בָּהֶם דֵּלָטוֹרִין כַּחֲמַת זוֹחֲלֵי עָפָר הוּשְׁפְּלָה מְלֹא קוֹמָתָם אַרְצָה, אִם כֵּן כָּל זְמַן שֶׁסִּבָּה זוֹ קַיֶּמֶת אֵין תְּרוּפָה. עַל כֵּן נֶאֱמַר ״וַיֹּאמֶר ה׳ לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ״. בְּמִלַּת ״עוֹד״ הוֹרָה שֶׁלֹּא סָגֵי בְּאוֹת רִאשׁוֹן הַמּוֹרֶה עַל בִּטּוּל הַמְסֻבָּב, כִּי כָל מְסֻבָּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְבַּטֵּל כָּל זְמַן שֶׁהַסִּבָּה קַיֶּמֶת, עַל כֵּן אַתָּה צָרִיךְ לְאוֹת שֵׁנִי הַמּוֹרֶה עַל בִּטּוּל הַסִּבָּה, וּבִטּוּל הַסִּבָּה הוֹרָאָה עַל בִּטּוּל הַמְסֻבָּב, כִּי הָא בְּהָא תַּלְיָא. וְהַסִּבָּה כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁחֵטְא הַלָּשׁוֹן גָּרַם לָהֶם כָּל זֶה, אִם בַּעֲוֹן שֶׁאָמַר אַבְרָהָם ״בַּמָּה אֵדָע״ (בראשית טו:ח), אִם בַּעֲוֹן שֶׁהֵבִיא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה (בראשית לז:ב), כִּי עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם, אִם בַּעֲבוּר שֶׁהָיוּ בָהֶם דֵּלָטוֹרִין כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר״ (שמות ב:יד). וְהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבָּטְלָה הַסִּבָּה, כִּי מֵעַתָּה אֵין בָּהֶם עוֹד לָשׁוֹן הָרָע, וְרָמַז לוֹ הָעִנְיָן בְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וְגוֹ׳ וְהִנֵּה מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג״. וּלְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה ג:יג) נִצְטָרַע עַל שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״ (שמות ד:א), וְזֶה מוֹפֵת שֶׁאֵין בְּיִשְׂרָאֵל עוֹד בַּעֲלֵי מַחֲלֹקֶת וְלָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאִלּוּ הָיוּ בָּהֶם בַּעֲלֵי מַחֲלֹקֶת וְלָשׁוֹן הָרָע לֹא הָיָה מֹשֶׁה נֶעֱנָשׁ עֲלֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי פאה פ״א ה״א) מֻתָּר לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע עַל בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶת. אֶלָּא לְפִי שֶׁנִּרְפָּא נֶגַע זֶה מִיִּשְׂרָאֵל, עַל כֵּן נֶעֱנַשׁ מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם, וּכְאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויקרא רבה לב:ה) שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִגְאֲלוּ בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם לָשׁוֹן הָרָע. גַּם לְפִי פְּשׁוּטוֹ נִרְמַז בִּרְפוּאַת יַד מֹשֶׁה כִּי נִרְפָּא חֵטְא הַלָּשׁוֹן מִיִּשְׂרָאֵל, וְזֶה בִּטּוּל הַסִּבָּה אֲשֶׁר הוּא מוֹפֵת עַל בִּטּוּל הַמְסֻבָּב דְּהַיְנוּ גָּלוּת מִצְרַיִם. וּלְהַלָּן פָּרָשַׁת קֹרַח בַּפָּסוּק ״כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ״ (במדבר יז:ה) יִתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת ה׳ טַעַם אַחֵר עַל צָרַעַת שֶׁל יַד מֹשֶׁה.
