וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהֹוָֽה׃

וַאֲתֵיב משֶׁה וַאֲמַר וְהָא לָא יְהֵמְנוּן לִי וְלָא יְקַבְּלוּן מִנִי אֲרֵי יֵימְרוּן לָא אִתְגְלֵי לָךְ יְיָ:

ויען. הנה השם אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר ככה, כי ושמעו לקולך, אולי לא יאמינו בלב:

וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי. אַחַר שֶׁיִּרְאוּ שֶׁלֹּא יִתֵּן אוֹתָם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלוֹךְ. כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה', כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי.

ולא ישמעו בקלי ואם תאמר והלא הבטיחו הקב״‎ה ושמעו לקולך אלא על הזקנים אמר לו הקב״‎ה ושמעו לקולך ולא על שאר העם.

וַיַּעַן מֹשֶׁה וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה מָקוֹם לְטַעֲנַת ״לֹא יַאֲמִינוּ״ אַחַר שֶׁהִבְטִיחוֹ ה׳ וְאָמַר ״וְשָׁמְעוּ לְקוֹלֶךָ״. עוֹד, לָמָּה כָּפַל לוֹמַר ״לֹא יַאֲמִינוּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי״? וְהָיָה אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי לְצַד שֶׁאָדָם בַּעַל בְּחִירָה וְרָצוֹן, לֹא סָמַךְ לִבּוֹ עֲלֵיהֶם שֶׁיַּצְדִּיקוּ בֶּאֱמוּנָה. וְאָמְרוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ אֲפִלּוּ שְׁמִיעַת קוֹלוֹ לֹא יִרְצוּ לִשְׁמֹעַ. וְאֵין דֶּרֶךְ זֶה מַסְפִּיק בְּכַוָּנַת הַכָּתוּב, כִּי לֹא הָיָה לוֹ לְהַרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ וְלַחְשֹׁד כָּל כָּךְ בְּיִשְׂרָאֵל. עוֹד יֵשׁ לְדַקְדֵּק אָמְרוֹ הֵן וְלֹא אָמַר ״אִם לֹא״ וְגוֹ׳.

וְיִתְבָּאֵר עַל נָכוֹן עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁכָּתַב רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ז׳ מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אֵין נְבוּאָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בְּחָכְמָה וְכוּ׳ שָׁלֵם בְּגוּפוֹ וְכוּ׳, עַד כָּאן, וְכָתַב הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְצָרִיךְ עִיּוּן, לָמָּה לֹא כָּתַב שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עָשִׁיר גִּבּוֹר וְעָנָיו, וְתֵרֵץ שֶׁאוֹתָם תְּנָאִים צְרִיכִין לַמִּתְנַבֵּא בִּקְבִיעוּת, וְרַמְבַּ״ם לֹא נָחֵת לְפָרֵשׁ אֶלָּא עַל הַמִּתְנַבֵּא שֶׁלֹּא בִּקְבִיעוּת. וְהִנֵּה אֲפִלּוּ אִם נֹאמַר שֶׁתֵּחָשֵׁב נְבוּאָה זוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אַקְרַאי, מַה שֶׁאֵינוֹ כֵן, אַף עַל פִּי כֵן טוֹעֵן טַעֲנָה הַנִּשְׁמַעַת לְצַד עַנְוְתָנוּתוֹ כִּי הוּא חָסֵר תְּנָאִים שֶׁבָּהֶם יֵאָמֵן נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָמְרוֹ וְהֵן, פֵּרוּשׁ, וְכֵן הוּא הַדִּין שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ לִי כִּי אֵין אֲנִי חָכָם גָּדוֹל בְּחָכְמָה וּמָלֵא מִכָּל הַתְּנָאִים הַמְאֻשָּׁרִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם תֵּחָשֵׁב נְבִיאַת קְבִיעוּת כְּמוֹ שֶׁכֵּן הוּא כְּפִי הָאֱמֶת, כִּי הוּא הוֹלֵךְ וּבָא מֵהַשֵּׁם לְיִשְׂרָאֵל וּלְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, אִם כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עָשִׁיר מַה שֶׁלֹּא כֵן הָיָה, וְזֶה לְּךָ הָאוֹת שֶׁהָיָה רוֹעֶה לְחוֹתְנוֹ צֹאנוֹ וְלֹא נִתְעַשֵּׁר אֶלָּא בַּמִּדְבָּר מֵהַלּוּחוֹת (נדרים לח,א), וְאִם כֵּן אִם יָבוֹאוּ יִשְׂרָאֵל לִשְׁאוֹל לְזִקְנֵיהֶם הַמִּשְׁפָּט, הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי כְּפִי הַדִּין.

וּמַה שֶׁאָמַר וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי, כָּאן רָמַז עוֹד טַעֲנָה הַנִּשְׁמַעַת כִּי הוּא כְּבַד פֶּה, וּכְמוֹ שֶׁגִּלָּה אַחַר כָּךְ בְּפֵרוּשׁ ״כִּי כְבַד פֶּה״. וְדָבָר זֶה הוּא אֶחָד מִתְּנָאֵי הַמִּתְנַבֵּא אֲפִלּוּ בְּאַקְרַאי שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, וְזֶה אֶחָד מֵחֶסְרוֹנֵי הַגּוּף, וְלָזֶה אָמַר ״וְלֹא יִשְׁמְעוּ״ לְסִבַּת קוֹל, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן הוּא. וְאָמַר הַטַּעַם כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, אֵינְךָ רָאוּי שֶׁיֵּרָאֶה לְךָ כָּל עִקָּר וַאֲפִלּוּ בְּאַקְרַאי. וּמַה שֶׁלֹּא טָעַן טַעֲנָה זוֹ מֹשֶׁה עַד עַתָּה וְלֹא שָׁאַל אֶלָּא ״וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר״, שֶׁזֶּה יַגִּיד שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָהֶם שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ, שֶׁאִם הָיָה חוֹשֵׁשׁ לָזֶה לֹא הָיָה מְחַזֵּר אַחַר יְדִיעַת הַשֵּׁם שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁתֵּכֶף יֹאמַר אֵלָיו ״זֶה שְּׁמִי״.

וְאוּלַי כִּי נִתְכַּוֵּן בִּשְׁאֵלָה רִאשׁוֹנָה ״וְאָמְרוּ״ וְגוֹ׳, שֶׁיְּגַלֶּה ה׳ שְׁמוֹ וְסוֹדוֹ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בּוֹ נִפְלָאוֹת, כִּי שֵׁם הַמְפֹרָשׁ יַפְלִיא עֲשׂוֹת וּבְאֶמְצָעוּתוֹ יִקְנֶה כָּל הַקִּנְיָנִים, בֵּין מַעֲלוֹת הַמֻּרְגָּשׁוֹת בֵּין מַעֲלוֹת הָאֹשֶׁר וְהַחָכְמָה, וְיַשְׁלִים עַצְמוֹ לִהְיוֹת רָאוּי לִנְבוּאָה בְּסוֹד (תהלים צא:יד) ״אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי״. גַּם יַפְלִיא בְּעֵינֵיהֶם נִפְלָאוֹת מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם. וּבִתְשׁוּבַת ה׳ אֵלָיו אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ סוֹדֵי הַשֵּׁם וּסְגֻלּוֹתָיו וְנִפְלָאוֹת אֲשֶׁר יַפְלִיא בָּהֶם, לָזֶה חָזַר וְטָעַן ״וְהֵן״ וְגוֹ׳ כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי.

אוֹ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נִתְרַגֵּשׁ מֹשֶׁה לִטְעוֹן טַעֲנָה זוֹ ״הֵן לֹא יַאֲמִינוּ״, אֶלָּא לְצַד שֶׁאָמַר ה׳ לוֹ דָּבָר חָדָשׁ מַה שֶׁלֹּא שָׁמַע מִקּוֹדֶם, וְהוּא אָמְרוֹ ״וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה״. אָמַר, מֵעַתָּה מַשְׁכַּחַת לָהּ שֶׁלֹּא יַחְשִׁיב פַּרְעֹה שְׁלִיחוּתוֹ וְלֹא יְשַׁלְּחֵם, אִם כֵּן ״הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״, וּכְשֶׁיִּתְרַבֶּה הַשְּׁלִיחוּת וְלֹא יְשַׁלַּח יוֹסִיפוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלִי, וְהַטַּעַם כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ וְגוֹ׳, שֶׁאִם הָיוּ הַדְּבָרִים מֵאֵל עֶלְיוֹן מִי הוּא זֶה שֶׁיְּמָאֵן לַעֲשׂוֹת דְּבָרָיו וְלֹא יַשְׁחִית לוֹ מַשְׁתִּין בְּקִיר (מלכים א יד:י), אֶלָּא וַדַּאי כִּי לֹא ה׳ שְׁלָחֲךָ, וַאֲפִלּוּ נְבוּאָה לֹא הִשַּׂגְתָּ.