שְׁמוֹת ל״ח · כ״ד

ככר. שִׁשִּׁים מָנֶה, וּמָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה, הֲרֵי הַכִּכָּר ק"כ מָנֶה, וְהַמָּנֶה כ"ה סְלָעִים, הֲרֵי כִּכָּר שֶׁל קֹדֶשׁ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים, לְפִיכָךְ מָנָה בִּפְרוֹטְרוֹט כָּל הַשְּׁקָלִים שֶׁפְּחוּתִין בְּמִנְיָנָם מִג' אֲלָפִים, שֶׁאֵין מַגִּיעִין לְכִכָּר:

כָּל דַהֲבָא דְאִתְעֲבֵד לְעִבִידָא בְּכֹל עִבִידַת קוּדְשָׁא וַהֲוָה דְהַב אֲרָמוּתָא עֶסְרִין וּתְשַׁע כִּכְּרִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

כל הזהב. אמר הגאון למה הזכיר מה עשו בכסף, ולא הזכיר מה עשו בזהב התנופה, והוא השיב, הנה הזכיר כי המנורה היתה ככר זהב, גם ככה הכפורת וזהב הארון ומזבח הקטרת, ואין זה נכון, כי המנורה כלה היתה זהב, ולא כן הארון, רק צפוי זהב הוא מבית ומחוץ, וכן מזבח הקטרת, והשלחן והבדים והקרשים, והבריחים מצופים זהב הם כולם, והכפורת היתה זהב כולה וכפי מה שקבלנו מאבותינו ככר אחד היתה כי ארכה רב ורחבה רב, ולפי דעתי שהזכיר מה עשו בכסף שהוא כסף הכפורים, והנה הזכיר כי על כסף החיוב היה עומד המשכן שהוא הכולל לכל הכלים, וזה זכרון לבני ישראל, ומי יוכל לשער כמה זהב צפוי כל כלי המשכן:

כָּל הַזָּהָב. הֵעִיד עַל קִצְבַּת הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת שֶׁנִּכְנְסָה בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהָיָה דָּבָר מוּעָט מְאֹד בְּעֵרֶךְ אֶל הָעֹשֶׁר שֶׁהָיָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן כַּמְבֹאָר בְּסֵפֶר מְלָכִים (מלכים א ו:כ-לה, ז:מה-נ), וְיוֹתֵר מִמֶּנּוּ הָעֹשֶׁר שֶׁהָיָה בְּבִנְיַן הוֹרְדוֹס (סוטה נא:). וְעִם כָּל זֶה יוֹתֵר הִתְמִיד מַרְאֵה כְּבוֹד ה' בְּמִשְׁכַּן שֶׁל מֹשֶׁה מִמָּה שֶׁהִתְמִיד בְּמִקְדָּש רִאשׁוֹן, וְלֹא נִרְאָה כְּלָל בְּמִקְדָּש שֵׁנִי. וּבְזֶה הוֹרָה שֶׁלֹּא קִצְבַּת הָעֹשֶׁר וְגֹדֶל הַבִּנְיָן יִהְיוּ סִבָּה לְהַשְׁרוֹת הַשְּׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו וּמַעֲשֵׂיהֶם לְשַׁכְּנוֹ בְּתוֹכָם.

ויהי זהב התנופה על שם שהמנדבו מניפו בטלטולו כשנותנו לגזבר נקרא תנופה.

תשע ועשרים ככר וגו׳‎ כי מעיינת ביה שפיר תמצא סכום זהב של כל מלאכת המשכן עולה לאלף וארבע מאות וחמשים ושש ליטרין ועשרים פשיטים מפשיטים זהב.

כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת גְּזֵרַת הַכָּתוּב אַיֵּה מְקוֹמָהּ, וְאִם אָמְרוֹ ״תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר״ אִם כֵּן לָמָּה חָזַר לוֹמַר וַיְהִי זְהַב וְגוֹ׳, וְאוּלַי כִּי גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא בְּכָל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וְכַוָּנַת הַכָּתוּב הִיא לוֹמַר שֶׁכָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה לֹא נֶחְסַר וְלֹא נִפְשַׁע וְלֹא נִגְנַב מִמֶּנּוּ דָּבָר, אֶלָּא הַכֹּל נִכְנַס בְּכָל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, וּבָזֶה הוֹצִיא הָאוּמָּנִים הָעוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה מֵהַחֲשָׁד.

עוֹד יִרְצֶה לְהוֹדִיעַ נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ בִּזְהַב הַמִּשְׁכָּן, כִּי דָּבָר יָדוּעַ הוּא כִּי בַּעֲשׂוֹת הָאָדָם כְּלִי מִזָּהָב אוֹ מִשְּׁאָר הַמַּתָּכוֹת, עַל כָּל פָּנִים יִתְמַעֵט מִשִּׁעוּר מִשְׁקַל הַזָּהָב שֶׁנַּעֲשָׂה מִמֶּנּוּ הַכְּלִי, וְלֹא יַעֲמֹד הַכְּלִי בַּמִּשְׁקָל הָרִאשׁוֹן לְצַד הַהִתְחַלְּקוּת וּפְעֻלּוֹת הַמְּלָאכוֹתָיו, וּמַה גַּם כְּשֶׁיִּהְיֶה בַּמְּלָאכָה רִבּוּי הִתְחַלְּקוּת וַחֲלָקִים דַּקִּים פְּשִׁיטָא שֶׁיִּתְמַעֵט בְּאֶמְצָעוּת כֵּן. וְעוֹד, בְּהָכִין הָאָדָם מַעֲשֵׂה הַמְּלָאכָה, כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר שְׁתִי וָעֵרֶב לֶאֱרוֹג בֶּגֶד פְּתִילֵי זָהָב לַעֲשׂוֹת מֵהֶם הַמְּלָאכָה, מִן הַנִּמְנָע שֶׁיְּדַקְדֵּק בַּמּוּכָן לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. וְכָאן הוֹדִיעַ הַכָּתוּב שֶׁנַּעֲשָׂה נֵס שֶׁכָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה הָיָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ. מֵאָמְרוֹ כָּל הוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹּא נִתְמַעֵט מֵאֶמְצָעוּת הַמְּלָאכָה כַּנִּזְכָּר, וּמֵאָמְרוֹ הֶעָשׂוּי רָשַׁם גַּם כֵּן שֶׁכָּל הַמּוּכָן לַמְּלָאכָה לֹא נוֹתַר מִמֶּנּוּ דָּבָר לְבַטָּלָה וְהַכֹּל נִכְנַס בְּכָל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ. וְדִקְדֵּק לוֹמַר בְּכֹל וְלֹא אָמַר ״בִּמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ״, נִתְכַּוֵּן לוֹמַר גַּם כֵּן שֶׁהִסְפִּיק הֶעָשׂוּי לַכֹּל. וְזֶה הוּא עִקַּר הַנֵּס, שֶׁזּוּלַת זֶה אֵין נֵס בְּמַה שֶׁלֹּא הוֹתִיר, כִּי אֶפְשָׁר שֶׁשִּׁעֵר שִׁעוּר שֶׁוַּדַּאי לֹא יוֹתִיר, וְלֹא הֻכַּר הַנֵּס אֶלָּא בְּאֶמְצָעוּת שֶׁלֹּא הוֹתִיר וְלֹא הֶחְסִיר.