שְׁמוֹת ל״ה · ג׳

לא תבערו אש. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְחַלֵּק יָצָאת (שבת ע'):

לָא תְבַעֲרוּן אֶשָׁתָא בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא:

לא תבערו. בעבור שהזכיר ביום הראשון ובשביעי בחג המצות כל מלאכה לא יעשה בהם (למעלה יב טז) להתיר אוכל נפש אמר עתה בשבת לא תבערו אש לאפות לחם ולבשל בשר, כי האש צורך לכל מאכל והגאון רב סעדיה חבר ספר נכבד תשובות על החולקים על קדמונינו על נר שבת:

לא תבערו אש - לפי שבימים טובים כתיב: אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ושם הותרה הבערת אש לאפות ולבשל. אבל בשבת כתיב: את אשר תאפו אפו מבעוד יום. ואת אשר תבשלו בשלו לכך מזהיר כי בשבת: לא תבערו אש - למלאכת אוכל נפש וכ"ש שאר מלאכות, שאסורין אפילו ביום טוב.

לֹא תְבַעֲרוּ אֵש. אַף עַל פִּי שֶׁהַהַבְעָרָה בְּעַצְמָהּ הִיא קִלְקוּל עַל הָרֹב, מִכָּל מָקוֹם בִּהְיוֹתָהּ כְּלִי לְכָל הַמְּלָאכוֹת אוֹ לְרֻבָּן הִיא אֲסוּרָה בְּשַׁבָּת.

לא תבערו אש פירש״‎י יש מרבותינו אומר הבערה ללאו יצאת וכו'. כלומר הבערה שיצאת מכלל לא תעשה כל מלאכה דשבת ללאו יצאה להוציאה מחומר שאר מלאכות וללמד עליה שאינה לא בכרת ולא במיתה אלא בלאו דברי ר״‎י, ר׳‎ נתן אומר לחלק יצאת כלומר לומר לך מה זו מיוחדת שהיא מאבות מלאכות הנעשות במשכן וחייב עליה הכתוב בפני עצמה במשכן שפרט בה לבדה, אף כל שהיא אב מלאכה אם עשאן הרבה בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כך פירש״‎י בעלמא.לא תבערו אש לפי פשוטו הזהיר על הבערה יותר משאר מלאכות לפי שאינה נראית מלאכה, אבל נזמן הכל מערב שבת ונבעיר בפחמין בשבת כדי לעשות בזהב ובכסף ובנחשת מיד אחר השבת. ד״‎א פן יאמרו הרי למעלה בפרשת בא אסר לנו ביום טוב כל מלאכת עבודה אך התיר מלאכת אוכל נפש, כמו כן בשבת מלאכת אוכל נפש תהיה מותרת לכך נאמר לא תבערו אש, אפי׳‎ לאפות ולבשל כי האש צורך הוא לכל מאכל.

בכל משבתיכם אבל במקדש מותר לעשות.

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. הוֹצִיא הַבְעָרָה מִן הַכְּלָל, אוֹ כְּדֵי לְהַתִּיר הַבְעָרָה בַּמִּקְדָּשׁ וְלוֹמַר דַּוְקָא בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לֹא תְבַעֲרוּ, אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ מֻתָּר לְהַבְעִיר, (שבת כ) אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא נֹאמַר כְּשֵׁם שֶׁאָסַר לָנוּ כָּל מְלֶאכֶת הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ גַּם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כְּמוֹ כֵן מַה שֶּׁמֻּתָּר בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ מֻתָּר גַּם בַּבַּיִת, קָא מַשְׁמַע לָן ״לֹא תְבַעֲרוּ״ בָּנָה אָב עַל כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁל מִשְׁכָּן, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּרִים שָׁם, מִכָּל מָקוֹם הֵם אֲסוּרִים בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

וְעַל צַד הָרֶמֶז יִרְמוֹז כָּאן אֶל הָעֹנֶשׁ שֶׁל מְחַלְּלֵי שַׁבָּת, כִּדְאִיתָא פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי (בשבת קיט:) אָמַר רַב: אֵין דְּלֵקָה מְצוּיָה אֶלָּא בִּמְקוֹם חִלּוּל שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז כז) ״אִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וְגוֹ׳ וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם וְלֹא תִכְבֶּה״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְכַבּוֹתָהּ. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י, הַיְינוּ בְּשַׁבָּת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר כָּאן ״כָּל הָעוֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת״, וְאָמַר לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ, לֹא תִּגְרְמוּ לָכֶם עַל יְדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁמְרוּ אֶת הַשַּׁבָּת כָּרָאוּי שֶׁתִּבְעַר הָאֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּבָתִּים סְפוּנִים שֶׁלָּכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְכַבּוֹתָהּ. עַיֵּן כָּל זֶה בְּעוֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מַאֲמָר רס״ט.