שְׁמוֹת ל״ד · ז׳

נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃

במילים פשוטות

המשך מידות הרחמים: נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים. רש״י מבאר ש׳נוצר חסד׳ הוא החסד שהאדם עושה, ׳לאלפים׳ פירושו לאלפיים דורות, ומבחין בין ׳עוון׳ שהם הזדונות ובין ׳פשע׳ שהם המרדים. עוד מבאר רש״י ש׳ונקה לא ינקה׳ לפי פשוטו מלמד שאינו מוותר לגמרי על החטא אלא נפרע ממנו מעט מעט. אבן עזרא מבאר את ׳נושא עוון׳. מדברי המפרשים עולה שה׳ שומר חסד לדורות רבים ונושא עוונות, אך גם אינו מנקה לגמרי את החוטא ופוקד את עוון האבות במקום שהבנים אוחזים במעשי אבותיהם.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

נצר חסד. שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה לְפָנָיו:

לאלפים. לִשְׁנֵי אֲלָפִים דּוֹרוֹת:

עון ופשע. עֲוֹנוֹת - אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת, פְּשָׁעִים - אֵלּוּ הַמְּרָדִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לְהַכְעִיס:

ונקה לא ינקה. לְפִי פְשׁוּטוֹ מַשְׁמָע שֶׁאֵינוֹ מְוַתֵּר עַל הֶעָוֹן לְגַמְרֵי, אֶלָּא נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים וְלֹא יְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים (יומא פ"ו):

פקד עון אבות על בנים. כְּשֶׁאוֹחֲזִים מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם, שֶׁכְּבָר פֵּרֵשׁ בְּמִקְרָא אַחֵר לְשֹׂנְאָי (שמות כ'):

ועל רבעים. דּוֹר רְבִיעִי; נִמְצֵאת מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה עַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת אַחַת לַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, שֶׁבְּמִדָּה טוֹבָה הוּא אוֹמֵר נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים (תוספתא סוטה ד'):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

נָטַר טִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין שָׁבֵק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סָלַח לִדְתַיְבִין לְאוֹרַיְתֵהּ וְלִדְלָא תַיְבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין וְעַל בְּנֵי בְנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתָי וְעַל דַר רְבִיעָי:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

נוצר חסד, האב לבנים אם היו טובים:

נושא עון. שים לבך לדברי, הנה כתיב וחזקת והיית לאיש (מ"א ב ב), והלא איש היה, רק טעמו איש חיל ונודע, והנה כתיב כי זקנתי מהיות לאיש (רות א יב) והפירוש מהיות בעולם או אשה לאיש כי נקבה היתה, והנה ואבואה אליה (ברא' כט כא) הוא המשכב כי נקבה היא, והנה אשר באו אליך הלילה (שם יט ה) אינו מזה הטעם, כי זכר הוא, וככה החוטא ונשא עונו (ויקרא ה א) לא יכופר החטא לו רק העונש שיבא עליו, על דרך ולצת לבדך תשא (משלי ט יב) ועתה שא נא חטאתי (למעלה י יז) כי משה צדיק היה, והכלל כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם, ונשיאת חטא על שני דרכים, הדרך האחת שימחול לו כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון, והדרך האחרת שיהיה נושא העון אחד רשע והנה לנושא העון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח, כמו ונשא את עונה (במד' ל טז) כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו:

ונושא פשע. דע כי פשע קשה מעון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות, כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה (מ"ב ח כב), והנה עון פחות ממנו, והוא בזדון:

ומלת חטאה כמו חטאת, והוא שם דבר ואיננה כמו הממלכה החטאה (עמוס ט ח) כי היא תאר, ומלת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה, כי עון במעשה או בלשון, והנה הסתכלנו תפלת משה על דבר המרגלים, ויאמר ד' שהוא שם העצם והמדות תהיינה עליו נאמרות ולא הזכיר השם השני שהוא תאר, כי השם רצה להשמיד, ולא אל. כי אין צורך להזכיר המדה הזאת, ולא רחום. כי ישראל לא היו פתאים, ולא חנון. כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל השם להושיעם, והזכיר ארך אפים. כי היו רשעים, ורב חסד. לכל הוא ולא הזכיר ואמת כי היו חייבים, והזכיר נושא עון ופשע. ולא הזכיר וחטאה, כי לא היו שוגגים, ומרוב הענוה שהיתה במשה הכניס נפשו עם ישראל לאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו, ולא הזכיר פשעינו בעבור גודל מעלתו שלא יתכן שיפשע:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

נוֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים. שׁוֹמֵר זְכוּת אָבוֹת לַבָּנִים, לְהֵיטִיב לַבָּנִים בִּשְׁבִיל אֲבוֹתָם.

נוֹשֵׂא עָוֺן. מֵזִיד.

וָפֶשַׁע. מֶרֶד בַּמַּלְכוּת:

וְחַטָּאָה. הַכְעָסָה נוֹסֶפֶת עַל הַמֶּרֶד, כְּעִנְיָן "כִּי רָעָתְכִי אָז תַּעֲלֹזִי" (ירמיהו יא:טו), אֲבָל אֵין נְשִׂיאוֹת הָאֶחָד כִּנְשִׂיאוֹת הָאַחֵר בְּלִי סָפֵק, וְלָכֵן יִמָּנוּ לְמִדּוֹת נִפְרָדוֹת.

וְנַקֵּה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְנַקֶּה לַשָּׁבִים מֵאַהֲבָה, וְהִיא תְּשׁוּבָה הַמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו.) שֶׁעֲוֹנוֹת נֶחְשָׁבִים לָהֶם כִּזְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם "חָיֹה יִחְיֶה" (יחזקאל יח:כח), מִכָּל מָקוֹם לֹא יְנַקֶּה אֲפִלּוּ לַשָּׁבִים כַּאֲשֶׁר תִּהְיֶה תְּשׁוּבָתָם מִיִּרְאַת עֹנֶשׁ בִּלְבַד; כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נֶחְשָׁבִים לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד:ב).

פּוֹקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים. מַמְתִּין לְאַבֵּד רִשְׁעֵי אָרֶץ עַד שֶׁתִּמָּלֵא סְאָתָם, וְזֶה הַמִּלּוּי הוּא שֶׁיַּגִּיעַ עֲוֹנוֹ לְמַדְרֵגָה מִן הָרַע שֶׁלֹּא תִהְיֶה עִמָּהּ תִּקְוַת תְּשׁוּבָה, וְזֶה יִהְיֶה עַל הָרֹב כְּשֶׁיִּתְמִיד רִשְׁעָם בְּכַמָּה דוֹרוֹת זֶה אַחַר זֶה.

עַל שִׁלֵּשִׁים. כְּשֶׁיּוֹסִיף הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן לְהָרַע מֵאֲבוֹתָיו, כְּעִנְיַן "וַיַּקְשׁוּ אֶת עׇרְפָּם, הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם" (ירמיהו ז:כו).

וְעַל רִבֵּעִים. כְּשֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ, אֲבָל יַתְמִידוּ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

נשא עון ופשע לשון משוא פנים דפורטנ״‎ט בלע״‎ז, נושא פנים לשבים.

ונקה לא ינקה לגמרי, אם לא ייטיבו מעלליהם.

פקד עון אבות שהרי משאו הכבד לאחד נוח לשנים והכבד לשנים נוח לג׳‎ שאם ילקה אדם על עונו אין העולם מתקיים, אלא הוא לוקה במקצת וזרעו לוקה במקצת והוא מדת שלש עשרה שגם היא לטובה. והא דכתיב לא יומתו אבות על בנים התם בב״‎ד של מטה והכא בב״‎ד של מעלה.

[על שלשים ועל רבעים כך דרכו של הקב״‎ה ליפרע מן האדם בדור רביעי לו, כדכתיב על שלשים ועל רבעים כלומר על השלשים מעט ועל הרבעים הכל לבערם מן העולם].

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים וְגוֹ׳. הוֹסִיף כָּאן ״בְּנֵי בָנִים״ מַה שֶּׁלֹּא הִזְכִּיר זֶה לֹא בְּדִבְּרוֹת רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בָּאַחֲרוֹנוֹת, לְפִי שֶׁבַּעֲבוֹדָה זָרָה לְעוֹלָם כָּךְ הִיא הַמִּדָּה עַד דּוֹר רְבִיעִי וּמַתְחִיל לִמְנוֹת מִן הָאָב: אָב רִאשׁוֹן, בֵּן שֵׁנִי, וְאַחַר כָּךְ שִׁלֵּשִׁים, וְאַחַר כָּךְ רִבֵּעִים. אֲבָל בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל כְּבָר קִבְּלוּ דִּינָם כָּל הָעוֹבְדִים וְנִמְחַל הֶעָוֹן לְאוֹתוֹ דּוֹר, אֲבָל לֹא לַדּוֹרוֹת. וּכְדֵי לְקַיֵּם הַפְּקִידָה לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת הֻצְרַךְ לִמְנוֹת מִן הַבֵּן וְהוֹסִיף דּוֹר אֶחָד וּמָנָה: בָּנִים, וּבְנֵי בָנִים, שִׁלֵּשִׁים, וְרִבֵּעִים. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר (שמות לב:לד) ״וּבְיוֹם פָּקְדִי״ - הַיְינוּ זְמַן הַפְּקִידָה כִּי יָבֹא, אָז ״וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם״ אוֹתוֹ זְמַן פְּקִידָה הַנֶּאֱמָר בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. וּלְדַעְתִּי, לְפִי שֶׁעֲוֹן עֲבוֹדָה זָרָה חָמוּר מִכָּל הָעֲוֹנוֹת, לֹא יוּכַל דּוֹר אֶחָד לִסְבֹּל גֹּדֶל הָעֹנֶשׁ הָרָאוּי לָבֹא עַל עָוֹן זֶה, עַל כֵּן הוּא מִתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּהֵפֶךְ זֶה, כִּי לְכָךְ נֶאֱמַר (שמות לד:ח) ״וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה״ - רָאָה מֹשֶׁה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ וְהוֹלֵךְ וּמוֹנֶה וּמוֹסִיף דּוֹר אֶחָד, וְהָיָה מִתְיָרֵא פֶּן יוֹסִיף לְהַכּוֹת בְּכַמָּה דּוֹרוֹת, עַל כֵּן מִהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אָרְצָה וַיֹּאמֶר ״דַּיֶּךָּ״.

מקור: ספריא · נחלת הכלל