וַיַּעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃

ה' ה'. מִדַּת רַחֲמִים הִיא, אַחַת קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא, וְאַחַת אַחַר שֶׁיֶּחֱטָא וְיָשׁוּב (ראש השנה י"ז):

אל. אַף זוֹ מִדַּת רַחֲמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהילים כ"ב) - וְאֵין לוֹמַר לְמִדַּת הַדִּין לָמָה עֲזַבְתָּנִי, כָּךְ מָצָאתִי בִּמְכִילְתָּא:

ארך אפים. מַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְאֵינוֹ מְמַהֵר לִפָּרַע, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה תְשׁוּבָה:

ורב חסד. לַצְּרִיכִים חֶסֶד - שֶׁאֵין לָהֶם זְכֻיּוֹת כָּל כָּךְ:

ואמת. לְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ:

וְאַעְבַּר יְיָ שְׁכִנְתֵּהּ עַל אַפּוֹהִי וּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָא וְחַנָנָא מַרְחִיק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשׁוֹט:

ויעבור. ואל תתמה בעבור שהשם קורא השם, כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע וזה דבר עמוק הוא מאוד אמר הגאון כי השם הראשון דבק עם ויקרא, ואלו היה כן למה לא דבקו בעל הטעמים והנכון כי השם שתי פעמים כמו אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה ככה תקרא וכתוב כי שלש עשרה מדות הם, והגאון אמר כי השם הנכבד במספר אם כן אינו מדה והשנית שהוא אדון וזאת טעות, כי הנכתב אינו אדון רק כנוי הוא כפי המדבר דרך כבוד ורב נסים אמר, כי מלת ארך אפים שתי מדות לטובים ולרעים, גם זה איננו נכון, כי לא תוסיף המדה בעבור שנוי האדם ועוד כי השם הוא ארך אפים לרשעים, ולא לאשר לא חטאו, והנה ונקה מדה בפני עצמה, עד הנה מספר י"ג מדות, ועל דרך הפשט, ונקה לא ינקה מדה אחת, כי ונקה שם הפעל הוא, כמו אם ענה תענה אותו (למעלה כב כב) רק למדנו ממלת ונקה לא ינקה שהוא לשובבים רק לשבים ינקה כדברי הנביאים על כן הושמה מלת ונקה ממספר המדות: ומלת פקד עון אבות. גם היא מדת רחמים, ודע כי שבעה הם בגדי כהונה, ובעבור שהציץ כמו תכשיט הכניסו במספר, והנה אחד עשר שבטים נולדו בפדן ארם, ובנימין לבדו נולד בארץ כנען, והנה כתוב על כולם אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם (ברא' לה כו), כי אחר הרבים הלך ולא חש להציל האחד, וככה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דבר' י כב) ומנשה ואפרים לא ירדו כי שם נולדו, והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם וכבר הזכרתי בפ' ואלה שמות כי פעמים הוא שם התואר, ופעמים מדה, והם שתים:

ומלת אל. שלישית:

רחום. רביעית:

וחנון. חמישית:

ארך אפים. ששית:

ורב חסד. שביעית:

ומלת רב. תשרת בעבור אחרת: ורב אמת. שמינית:

נוצר חסד לאלפים. תשיעית:

נושא עון. עשירית:

ונושא פשע. אחת עשרה:

ונושא חטאה. שתים עשרה:

ונקה. שלש עשרה:

והשם שהוא תאר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים:

ואל. כמו תקיף שיעשה הנכון בחכמה:

ורחום. כדרך כרחם אב על בנים (תה' קג יג) שישמרם שלא יפלו:

וחנון. כדרך כי חנון אני (למעלה כב כו) להושיע מי שנפל ולא יוכל קום:

ארך אפים. שלא יכעוס מהרה על הרשע:

ורב חסד. לצדיק ולרשע:

ורב אמת. שימלא ויקיים דברו:

וַיִּקְרָא. הָאֵל יִתְבָּרַךְ:

ה' ה'. הוּא הַמַּמְצִיא שֶׁעָשָׂה אֵינוֹ יִשְׁנוֹ, וְהוּא הַמְקַיֵּם מְצִיאוּת כָּל נִמְצָא, שֶׁאֵין לְשׁוּם נִמְצָא קִיּוּם מְצִיאוּת זוּלָתִי הַשּׁוֹפֵעַ מִמְּצִיאוּתוֹ.

אֵל. יָכוֹל עַל זֶה כְּמוֹ פוֹעֵל רְצוֹנִי, עַל הֶפֶךְ הַפְּעוּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִן הַפּוֹעֵל הַטִּבְעִי, שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת מִמֶּנּוּ בְּהֶכְרֵחַ לֹא מִצַּד יְכֹלֶת בְּחִירִי.

רַחוּם. עַל הַחַיָּבִים לְהָקֵל עָנְשָׁם בְּקָרְאָם אֵלָיו, כְּאָמְרוֹ "פְּנֵי ה' בְּעוֹשֵׂי רָע וְכוּ'" (תהלים לד:יז), "צָעֲקוּ וַה' שָׁמַע" (תהלים לד:יח). וְרוֹאֶה בָּעֳנִי נִדְכָּאִים, כְּעִנְיַן "וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ" (שמות ג:ט).

וְחַנּוּן. עוֹשֶׂה חֵן וְגוֹמֵל טוֹב לַשּׁוֹאֲלִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לוֹ.

אֶרֶךְ אַפַּיִם. לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ.

וְרַב חֶסֶד. מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד בְּדִינוֹ, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ר"ה יז:) מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה.

וֶאֱמֶת. וְרַב אֱמֶת, מַאֲרִיךְ אַפֵּיהּ וּגְבֵי דִּילֵיהּ, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם), וַעֲוֹן עַצְמוֹ אֵינוֹ נִמְחָל. וּכְאָמְרָם "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים" (דברים י:יז) - אֵין אַבְרָהָם מַצִּיל אֶת יִשְׁמָעֵאל וְלֹא יִצְחָק מַצִּיל אֶת עֵשָׂו, "וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (שם) - שֶׁאֵין מִצְוָה מְכַבָּה עֲבֵרָה.

ה׳‎ ה' פרש״‎י קודם שיחטא ואחת היא לאחר שיחטא. פי׳‎ גבי עגל דהוא ע״‎ז שהקב״‎ה מצרף מחשבה למעשה, כתיב ביה ה׳‎ ה׳‎ אחת קודם שיחטא דהוא חייב מן ההרהור כמעשה כדכתיב גבי עבודת כוכבים למען תפוש את בני ישראל בלבם, אבל גבי מרגלים דלא מיחייבי בהרהור קודם למעשה רק לאחר מעשה כדכתיב און אם ראית בלבי לא ישמע ה', לא כתיב שם ה׳‎ אלא פעם אחת.

אל דיין ושופט כמו עד האלהים יבא דבר שניהם.

רחום מרחם על עניים ומצירים זו מדת רחמנות.

וחנון שייך אף לעשירים כמו שנאמר וצדיק חונן ונותן, יחנך בני, ויחנך.

ארך אפים לשון המתנה כמו וארכא בחיין יהיבת להון דדניאל ובלע״‎ז דישביטנ״‎ט, והלועז לונקאיר״‎ש טועה. ארך אפים אין אני ממהר ליפרע מן הרשעים אולי ישובו מעצמם ולצדיקים אני מאריך אפי ליפרע מהם ומגדיל אפי עליהם כדי לזכותם לחיי העולם הבא. ד״‎א ארך אפים לפי שכל זמן שארצה אקח נקמתי אבל בן אדם אינו ארך אפיים אלא ממהר הוא לנקום נקמתו שאם היום כאן למחר הוא בקבר.

ורב חסד כמו שמצינו מרובה מדת טובה ממדת פורעניות.

ואמת מאמת מה שאני מבטיח.

ה׳ ה׳ אֵל רַחוּם. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (ראש השנה יז:) כִּי שְׁתֵּי מִדּוֹת אֵלּוּ שֶׁל רַחֲמִים, אַחַת קוֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא אָדָם וְאַחַת אַחַר שֶׁיֶּחֱטָא. וְהָרֹא״שׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִקְשָׁה: קוֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא לָמָּה צָרִיךְ רַחֲמִים? וְתֵרֵץ כִּי צָרִיךְ רַחֲמִים לְצַד כִּי ה׳ יוֹדֵעַ שֶׁעָתִיד לַחֲטֹא, אוֹ מְדַבֵּר הַכָּתוּב בְּחוֹשֵׁב בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְאֵלָיו יִקְרָא קוֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא, פֵּרוּשׁ קוֹדֶם שֶׁיַּעֲבֹר. וְאֵין דְּבָרָיו רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים מוּבָנִים לִי, כִּי אִם יָבֹא ה׳ לְהַעֲנִישׁ עַל מַה שֶׁעָתִיד, נֹאמַר לְפָנָיו גַּם כֵּן לָמָּה בָּרָאתָ אוֹתוֹ כֵּיוָן שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיֶּחֱטָא, וְיָדִין אוֹתוֹ עַל הֶעָתִיד, כִּי קוֹדֶם לֵידָתוֹ וְקוֹדֶם חֶטְאוֹ יִשְׁוֶה בָּהֶם הַמִּשְׁפָּט וַאֲפִלּוּ סָמוּךְ לְמַעֲשֵׂה הַחֵטְא, וְהָבֵן. וּמַה שֶׁכָּתַב בְּחוֹשֵׁב בַּעֲבוֹדָה זָרָה וַעֲדַיִן לֹא עָשָׂה, קָשֶׁה, כִּי זֶה יִקָּרֵא אַחַר מַעֲשֶׂה, כִּי הֲגַם שֶׁלֹּא עָבַד, חֵטְא הַמַּחֲשָׁבָה נִתְפָּס עָלָיו.

וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְרַחֲמִים אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא, אִם אֵין לוֹ זְכוּת שֶׁהוּא קִיּוּם מִצְוֹת עֲשֵׂה לֵיהָנוֹת מֵהֶם, הוּא הָאָדוֹן יָחֹן אוֹתוֹ בְּרַחֲמִים. וְהִנֵּה לְפָנֶיךָ מִקְרָא (דברים יא:יג): ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ וְגוֹ׳ וְנָתַתִּי מְטַר״ וְגוֹ׳, הֲרֵי שֶׁבִּשְׂכַר מַעֲשֶׂה הַטּוֹב יָבֹא הַטּוֹב, וְאִם הָיָה אָדָם אָנוּס וְלֹא לָמַד וְכוּ׳ אֵין לוֹ לֹא שָׂכָר וְלֹא עֹנֶשׁ וּבַמֶּה יְרֻחַם, לָזֶה אָמַר ה׳ קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא, וְהוּא חִדּוּשׁ. וְעוֹד אֲפִלּוּ הִתְעִיב מַעֲשָׂיו וְעָבַר עַל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה יִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּרַחֲמִים.

עוֹד יִרְצֶה לְהוֹדִיעַ כִּי כְּשֶׁיֵּטִיב ה׳ בְּרַחֲמָיו לְאִישׁ, הֲגַם שֶׁיֶּחֱטָא לֹא יִפְחוֹת מִטּוּבוֹ דָּבָר, וְתִהְיֶה הַמִּדָּה שֶׁהָיָה בָּהּ קוֹדֶם מִתְנַהֶגֶת גַּם אַחַר שֶׁחָטָא. לָזֶה אָמַר רַחֲמִים שֶׁקּוֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא לְהַשְׁווֹת לָהֶם רַחֲמִים שֶׁיִּהְיוּ אַחַר שֶׁיֶּחֱטָא. וּבָזֶה נָחָה דַּעְתִּי בִּרְאוֹת כִּי לֹא יִשְׁתַּנֶּה טוּב הָרְשָׁעִים וְלֹא כְלוּם כִּי כֵן הִיא הַמִּדָּה.