שְׁמוֹת ל״ב · ט׳

קשה ערף. מַחֲזְרִין קְשִׁי עָרְפָּם לְנֶגֶד מוֹכִיחֵיהֶם וּמְמָאֲנִים לִשְׁמֹעַ:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה גְלִי קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְהָא עַמָא קְשֵׁי קְדַל הוּא:

ויאמר, טעם קשה ערף. שלא ישמע מה שצוה משל לאדם הולך לדרכו במרוצה ולא ישיב עורף לקורא אליו וזה המשל בעבור שהיו ישראל בארץ מצרים עובדי ע"ג והשם שלח להם נביאים לאמר איש גלולי מצרים השליכו, כי כן כתוב, ומשה ספר זה המעשה לבנים לפני מותו, והוא שומר הטעמים לא המלות, כתוב לך רד כי שחת עמך (פ' ז) וכתיב קום רד (דבר' ט יב), ושם כתוב וישתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך, וכתיב ועתה הניחה לי (פ' יוד) ותחתיו הרף ממני (דבר' ט יד), וכתוב ויחר אפי בהם ואכלם (פ' יוד) ותחת זה ואשמידם ואמחה את שמם (דבר' ט יד) וכתיב ואעשה אותך לגוי גדול (פ' יוד) ועצום ממנו והטעמים שוים:

וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. גִּיד בַּרְזֶל עָרְפָּם וְלֹא יִפְנוּ לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי שׁוּם מוֹרֶה צֶדֶק, בְּאֹפֶן שֶׁאֵין תִּקְוָה שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה.

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְגוֹ׳. טַעַם שֶׁיִּחֵד אֲמִירָה אַחֶרֶת בְּאֶמְצַע עִנְיָן, לְהַצְדִּיק מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, כִּי מַאֲמָר רִאשׁוֹן שֶׁאָמַר סָרוּ וְגוֹ׳ עָשׂוּ וְגוֹ׳ לֹא בָּא אֶלָּא לָתֵת טַעַם לִירִידַת מֹשֶׁה מִמַּדְרֵגָתוֹ, וְעַכְשָׁיו בָּא לְדַבֵּר מַה שֶׁנּוֹגֵעַ לְיִשְׂרָאֵל עַל חַטָּאתָם. לָזֶה אָמַר וַיֹּאמֶר וְגוֹ׳, וְזוּלָתָהּ הָיָה נִשְׁמָע שֶׁעַל זֶה בָּאָה הוֹדָעַת סָרוּ מַהֵר, וְהָבֵן.