וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃

מה עשה לך העם. כַּמָּה יִסּוּרִים סָבַלְתָּ שֶׁיִּסְּרוּךָ עַד שֶׁלֹּא תָבִיא עֲלֵיהֶם חֵטְא זֶה:

וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן מָא עֲבַד לָךְ עַמָא הָדֵין אֲרֵי אַיְתֵיתָא עֲלוֹהִי חוֹבָא רַבָּא:

ויאמר. הנה משה שאל למה הוצרך אהרן לעשות העגל:

הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדוֹלָה. שֶׁשָּׂמְחוּ בַּקִּלְקוּל בִּמְחוֹלוֹת מִפְּנֵי שֶׁקָּבַעְתָּ לָהֶם חַג לְיוֹם הַמָּחֳרָת, וְזֶה הוּא רַע מִן הַפֶּשַׁע וְהַמֶּרֶד שֶׁעָשׂוּ בָּעֵגֶל, וְעַל זֶה בִּקֵּשׁ רַחֲמִים יוֹתֵר, כְּאָמְרוֹ "אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדוֹלָה", וְכֵן בִּתְפִלָּתוֹ אָמַר "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדוֹלָה", וְכֵן בְּסֵדֶר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הִזְכִּיר "עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (שמות לד:ז), וְכֵן בִּתְפִלָּתוֹ שָׁם "וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ" (שמות לד:ט). וְלָכֵן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁנִּקְהֲלוּ עָלֶיךָ לְהַכְרִיחֲךָ לַעֲשׂוֹת לָהֶם הָעֵגֶל, מָה עָשׂוּ לְךָ שֶׁהֻצְרַכְתָּ לִקְבּוֹעַ לָהֶם חַג לְיוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁזֹּאת הָיְתָה סִבַּת הַמְּחוֹלוֹת שֶׁעָשׂוּ לְשִׂמְחַת הָעֵגֶל שֶׁהָיְתָה רָעָה מֵעֲשִׂיָּתוֹ.

מֶה עָשָׂה לְךָ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, לְצַד שֶׁאִסּוּר מַעֲשֵׂה עֲבוֹדָה זָרָה לַאֲחֵרִים אֵינוֹ אֶלָּא בְּלָאו (רמב״ם הלכות עבודה זרה פ״ג) וּמַלְקוּת לְבַד הוּא שֶׁחַיָּב, וְאֵין זֶה מִדְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר, וְכָל שֶׁאֲנָסוּהוּ הֲרֵי זֶה פָּטוּר, אֲבָל צָרִיךְ הֶכֵּר אוֹנֶס שֶׁאֲנָסוּהוּ, וְאִם לָאו הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוּת וַאֲפִלּוּ לֹא הִתְרוּ בּוֹ כִּי חָבֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה (מכות ו:), וְלָזֶה אָמַר אֵלָיו מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה מֵהָאוֹנֶס כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו וְגוֹ׳ בְּמַה שֶׁעָשִׂיתָ לָהֶם עֲבוֹדָה זָרָה.

וְעָנָהוּ אַהֲרֹן אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְּרָע הוּא, פֵּרוּשׁ וַאֲזוֹרָם (וְסוּרָם) מוֹכִיחַ כִּי יָרֵיעוּ וְיַשְׁחִיתוּ. וְעוֹד, וְכִי סוֹבֵר אַתָּה שֶׁעָשִׂיתִי בְּיָדִי הָעֵגֶל? לֹא כֵן הוּא, אֶלָּא הִשְׁלַכְתִּי הַזָּהָב וְיָצָא מֵעַצְמוֹ עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא כי תשא יט) שֶׁעָשׂוּ יוֹנוּס וְיִמְבְּרוּס. וּמֵעַתָּה לוּ יְהִי שֶׁלֹּא הָיָה אֹנֶס בָּעִנְיָן, הֲרֵי לֹא עָבַר עַל הַלָּאו כִּי לֹא עָשָׂה בְּיָדוֹ לֹא צוּרָה וְלֹא דְמוּת.

עוֹד יִרְצֶה אָמְרוֹ מֶה עָשָׂה וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, לוּ יִהְיֶה שֶׁאֲנָסוּךָ בְּאֹנֶס הַמַּסְפִּיק לַעֲבוֹר עַל הַלָּאו, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה לְךָ לְשַׁעֵר הַחֲטָאָה הַגְּדוֹלָה שֶׁתַּשִּׂיגֵם, וְהָיָה לְךָ לִסְבּוֹל הַצַּעַר לְבַל תְּאַבֵּד עַם רָב, וְעָנָהוּ כִּי לֹא עָשָׂה דָּבָר כַּנִּזְכָּר.