וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

ויזר. לְשׁוֹן נִפּוּץ, וְכֵן יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית (איוב י"ח), וְכֵן כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת (משלי א'), שֶׁזּוֹרִין בָּהּ דָּגָן וְקִטְנִיּוֹת:

וישק את בני ישראל. נִתְכַּוֵּן לְבָדְקָן כְּסוֹטוֹת; שָׁלֹשׁ מִיתוֹת נִדּוֹנוּ שָׁם, אִם יֵשׁ עֵדִים וְהַתְרָאָה בְּסַיִף - כְּמִשְׁפַּט אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁהֵן מְרֻבִּין - עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה בְּמַגֵּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם, לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה בְּהִדְרוֹקָן, שֶׁבְּדָקוּם הַמַּיִם וְצָבוּ בִטְנֵיהֶם (יומא ס"ו):

וּנְסֵיב יָת עֶגְלָא דִי עֲבָדוּ וְאוֹקֵד בְּנוּרָא וְשַׁף עַד דַהֲוָה דַקִיק וּזְרָא עַל אַפֵּי מַיָא וְאַשְׁקֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

ויקח את העגל. י"א כי וישרוף כמו ויתך באש ואין צורך, כי יש דבר שיושם באש עם הזהב ומיד ישרף ויהיה שחור ולעולם לא ישוב זהב, וזה דבר מנוסה ואמת הוא:

ויזר על פני המים. הם מי נחל יורד מן ההר וצוה שישתו כל ישראל מאלה המים, וזה היה כמו ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים (במד' ה יז) והנה המים חדשו אות בעובדי העגל בפניהם או שצבתה בטנם כי לולי זה איך הבינו בני לוי עובדי העגל מי היו, וכבר אמרו כי היו מעטים שהיתה מחשבתם רעה ומחשבת הכל לטובה היתה כפי סברתם:

ויזר - ויפזר. ויקן מן קנה. ויזר מן זרה. הנה הוא זורה. ואת האש זרה הלאה.

וישק את בני ישראל - בדקן כסוטות.

וישרף באש יש דבר שיותן באש עם הזהב ומיד שישרף הזהב יהיה שחור לעולם ולא ישוב להיות עוד זהב.

וישק את בני ישראל לפי הפשט לא נתכון להשקותן אלא לפזר זהב העגל ולבטלו מן העולם אבל כששתו מן המים שנפזר בו נראה כאילו שתוהו וראיה לדבר שהרי כתיב בפרשת עקב ואכות אותו טחון ולא כתיב ואשק את בנ״‎י.

וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ. לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״אֲשֶׁר עָשׂוּ״, וְאוּלַי כִּי לְצַד שֶׁהָעֵגֶל הָיוּ בּוֹ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת: לְצַד רֹאשׁוֹ הָיָה דּוֹמֶה לְעֵגֶל, וּלְצַד זְנָבוֹ הָיָה דּוֹמֶה לַחֲמוֹר, כָּאָמוּר בְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר חלק ב קצב,א). לָזֶה לֹא יַסְפִּיק לוֹמַר ״וַיִּקַּח הָעֵגֶל״ לְבַד, שֶׁאָז יִטְעֶה הַטּוֹעֶה כִּי לֹא שָׂרַף אֶלָּא צַד הָעֵגֶל שֶׁבּוֹ וְלֹא צַד הַחֲמוֹר, לָזֶה אָמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ לְרַבּוֹת כָּל הַמַּעֲשֶׂה אֲפִלּוּ חֵלֶק הַחֲמוֹר.

עוֹד יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (ירמיה ב:יט) ״תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ״, ״וַתְּמוּגֵנוּ״ וְגוֹ׳ (ישעיה סד:ו), כִּי הַחֵטְא בְּעַצְמוֹ הוּא יִפָּרַע מֵעוֹשֵׂהוּ, כִּי אֲחִיזַת הָרַע הִיא עַצְמוֹ תְּאַבֵּד אוֹהֲבֶיהָ וְשׂוֹנְאֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְהוּא אָמְרוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ וְגוֹ׳ ״וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְדָבָר זֶה יִהְיֶה לְבֶן דַּעַת לִפְקוֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לִשְׂנוֹא בְּחִינַת הָרַע וְלֶאֱהוֹב מַדְרֵגַת הַקְּדֻשָּׁה אַהֲבַת הַטּוֹב בְּמַה שֶׁהוּא טוֹב.

עוֹד אוּלַי שֶׁיְּכַוֵּן לִרְמֹז אֶל בְּחִינַת הָרַע שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי הַמְכַשְּׁפִים, שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ יָצָא הָעֵגֶל וְהָיָה מְדַבֵּר וְאָמַר ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ״, שֶׁגַּם אוֹתָהּ לָקַח. כִּי לְצַד בְּחִינַת שְׁלִיטַת הַקְּדֻשָּׁה בַּקְּלִפָּה יֻצְדַּק לוֹמַר לְשׁוֹן לְקִיחָה, שֶׁיִּשְׁלֹט עָלָיו לְבַל יִפְנֶה מִלְּפָנָיו עַד עֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינָיו. וְהִנֵּה לְפָנֶיךָ מַעֲשֵׂה אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה (יומא סט,ב) אֲשֶׁר לָקְחוּ יִצְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה וְגַם דַּעֲבֵרָה וְרָצוּ לְאַבְּדוֹ. וּמִזֶּה תַּשְׂכִּיל כִּי כְּמוֹ כֵן יִשְׁלֹט מֹשֶׁה בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה לְלָקְחוֹ וּלְבַעֲרוֹ בְּאֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ. וְהוּא אָמְרוֹ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, שֶׁיּוֹתֵר יֻצְדַּק לוֹמַר לְשׁוֹן שְׂרֵפָה בִּבְחִינַת רוּחַ רָעָה שֶׁבְּתוֹךְ הָעֵגֶל מִלּוֹמַר כִּפְשַׁט הַכָּתוּב שֶׁהוּא עַל גּוּף הָעֵגֶל שֶׁהוּא הַזָּהָב, כִּי לֹא יִשָּׂרֵף הַזָּהָב בָּאֵשׁ אִם לֹא שֶׁתֹּאמַר מַעֲשֵׂה נִסִּים אוֹ עַל יְדֵי אֶמְצָעִי, אֲבָל בְּחִינַת רוּחַ הָרָעָה שֶׁבּוֹ יוֹתֵר יֻצְדַּק שְׂרֵפָה. וְהוּא סוֹד (ישעיהו יא,ד) ״וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע״.