וַיֹּ֩אמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃

זה שמי לעלם. חָסֵר וָי"ו, לוֹמַר, הַעֲלִימֵהוּ - שֶׁלֹּא יִקָּרֵא כִּכְתָבוֹ (פסחים נ'):

וזה זכרי. לִמְּדוֹ הֵיאַךְ נִקְרָא. וְכֵן דָּוִד הוּא אוֹמֵר, "ה' שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה' זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר" (תהלים קל"ה):

וַאֲמַר עוֹד יְיָ לְמשֶׁה כִּדְנַן תֵּימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן אֱלָהֵהּ דְאַבְרָהָם אֱלָהֵהּ דְיִצְחָק וֵאלָהֵהּ דְיַעֲקֹב שַׁלְחַנִי לְוָתְכוֹן דֵין שְׁמִי לְעָלַם וְדֵין דָכְרָנִי לְכָל דָר וְדָר:

ויאמר עוד. שם אחר והיא מטעם הראשון רק האחד על לשון המדבר, וזה לשון יחיד שאינו מדבר ומגזרת יה, ואלה השלשה שמות הם שמות העצם, ועתה אפרש לך מה טעם שם העצם, וטעם אלה האותיות וקצת סוד השם הנכבד, ולמה אינו נקרא ככתבו.

אמר אברהם המחבר. הנה נא הואלתי להאריך, כי ליסוד מוסד אני צריך, דע כי שם העצם הוא המושם לאות ולסימן לקוראו ולשומעו מקום עצם הנקרא, ובארבעה דברים יבדל שם העצם משם התואר, האחד כי שם התאר נגזר ממפעל כמו חֲכַם בני (משלי כז יב) "אם חָכַם לבך" (שם כג טו) פועל עבר, "למען תֶּחְכַּם באחריתך" (שם יט כ) פועל עתיד, ולא כן שם העצם, כמו אברהם, לא יגזר ממנו עבר או עתיד, אעפ"י שיש עצם שנגזר מפעל כמו יצחק לא יאמר יצחקתי, ולא איצחק כי שם עצם איננו במקרה, והדבר הב' שתחבר חכם שם התואר ותאמר חכמים, ולא יתכן לומר מאברהם שהוא שם העצם, לא יאמר על רבים אברהמים, ולא מישראל שהוא שם העצם, א"כ הי' שם שני אנשים, לא יאמר ישראלים, רק יאמר ככה כשיתייחס איש אחד אל ישראל שהוא שם המין, והדבר השלישי שם העצם לא יהיה מבואר בה"א הדעת כאשר יבואר שם התואר, כי מן חכם יאמר "החכם" (קהלת ב יד), והנה לא יאמר האברהם היצחק, ואין טענה במלת אמר הקהלת (שם יב ה) כי איננו שם העצם רק שם תואר לחכמה שנקהלת בו, והאדם הוא שם תאר ויש לו סוד, כי הוא שם המין, ומלת המנשה (דבר' ג יג) בעבור היחס, והדבר הרביעי שם העצם לא יסמוך, כאשר יסמך שם התואר כמו חכם לבב (איוב ט ד), לא יאמר יצחק הדור כי העצם עומד בעצמו, והנה ככה מלת אהיה, גם השם הנכבד מד' אותיות כי שניהם שמות העצם, והנה מצאנו ד' צבאות (ישעי' א ט) והוצרכו רבים לומר כי צבאות שם העצם הוא, או הוא אות בצבא שלו, וזה לא יתכן, כי הנה אלהי הצבאות (עמוס ג יג) ולבדו לא תמצאנו כי אם עם אלהים, או עם השם הנכבד ד' אלהים ואל יקשה בעיניך "ד' אלהים צבאות" (תה' נט ו), כי הוא כדרך והנבואה עודד הנביא (דה"ב טו ה), בעבור שהשם שוכן עד עומד לבדו ובו הכל עומד על כן פעם הוא זה השם כמו תאר, על דרך "ויזכור ימי עולם משה עמו" (ישעי' סג יא) והטעם שהוא המעמיד, על כן ד' אלהים דבקים עמו המלאכים הקדושים, וככה ד' צבאות, הם צבאות השמים, ואל תאבה לשמוע אל דברי הגאון האומר שבעבור ישראל נקרא כן והביא ראיה מן "והוצאתי את צבאותי" (למטה ז ד), הלא תראה "וכל צבא השמים עומדים עליו" (מ"א כב יט):

והנה אלהים תאר השם, כי הוא על לשון רבים ויחיד כמו "הלוא אלוה גובה שמים" (איוב כב יב) ועוד שיסמוך לומר "אלהים אלהי ישראל" (תה' עב יח), ומלת אֵל תקיף וככה שדי "כקול מים רבים כקול שדי" (יחז' א כד) והיה שדי בצריך (איוב כב כה):

ודע כי האחד סוד כל המספר ויסודו, ושנים תחלת מספר הזוגות ושלשה תחלת מספר הנפרדים, והנה כל המספרים הם תשעה מדרך אחת והם עשרה מדרך אחרת, ואם תכתוב התשעה בעיגול ותכפול הסוף עם כל המספר תמצא האחדים שמאלים, והעשרות הדומות לאחדים לפאת ימין ובהגיעך אל חמשה שהוא אמצעי אז יתהפכו המספרים להיות העשרות אחדים והאחדים עשרות ומדרך אחרת הם עשר ספירות בלי מה, כי לא תוכל להחל אחד אם לא יהיו עשרה, והנה עשרה הוא דומה לאחד, והוא שם כולל האחדים שהם מאחד ועד עשרה, ושם העשרה כוללם עם היותם מספר ראשון, ותחלת המספרים הדומים לאחדים כי בהגיעך אל עשרים אז הם שני עשרות כנגד שני אחדים, ושלשים כנגד שלשה אחדים, וכן כל עשרות עד תשעים, הם תשע עשרות כנגד תשעה אחדים, ובהגיעך למספר מאה הוא דומה לאחד, ובהגיעך לתשע מאות, גם הם כנגד תשעה אחדים, עד שתגיע לאלף שהם עשר מאות, גם הוא האלף דומה לאחד, עד היותם תשעה אלפים כנגד תשעה אחדים, ובהגיעך לעשרת אלפים אז נשלם החשבון בהיותו רבבה אחת, וככה עד עשר רבבות על הדרך הזה, כי כל ראשי המספרים הם דומים לאחד על כן אמרו חכמי המספר, כי כל המספרים הם חלק מעשרה, או התחדש מכפלו, או ממחברתו אל אחדיו, או מהשנים דרכים נחברים, והנה עשר ספירות כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש וככה הגלגלים תשעה, שהם גופות נכבדות עומדות והעשירי שהוא קדש נקרא כן בעבור שכחו בכל כסא הכבוד והוא התקיף וכל הגופות מקיף, והנה יהיו האמצעיים במספר עשרה הם שנים והם חמשה והם ששה, ואלה ארבעתם אַהוי הם הנכבדים, וכל מספר מרובע ששם אחד נוסף על המרובע ככה יש בשרשו וככה בדומה לו, וכן במרובע חמשה חמשה, ובמרובע ששה ששה, אלה הד' מספרים לעולם שומרים עצמם במרובעת וזהו מעלתם על כל המספרים המרובעים ועוד כי כל מספר הוא באחד בכח והוא בכל מספר במעשה, והוא יעשה בפאה אחת מה שיעשה כל מספר בשתי פאות, והנה כח האחד, ובחברך מרובעו אל מרובע כפלו אז יהיו חמשה, וזהו חשבון השוה במרובעים, כי אם תחבר מרובעו אל מרובע כפלו כה יהיה מעוקב חמשה, וכל מספר לפני חמשה יהי' ערך המעוקב אל השנים המרובעים בחשבון בערך החשבון אל חמשה, ולמעלה מחמשה יהיה הדבר בהיפוך, וחשבון ששה הוא חשבון שוה בחלקיו ואין בכל מערכת מספר שוה רק אחד וכאשר תחבר מרובע האחד אל מרובע ראש הנפרדים יהיה המחובר הוא הדומה ואם תשים אלכסון עגול במספרו ותוציא יתר בשלישית יהיה המשולש שהוא שוה השוקים כמספר הקו הסובב, וכמוהו המרובע הארוך בעגול, ולפני זה המספר יהיה ערך המשולש אל הקו כערכו אל עשרה ולמעלה ממנו הפך הדבר:

והנה אלה ארבעה המספרים הם היקרים ומספרם שנים ועשרים כמספר כל האותיות ואל תחשוב הכפולים כי הם בעצמם, רק מה שהיה ברוחב השיבו באורך, והטעם על המבטא בלשון שם אחד להם ידמו זה לזה, אבל לא ידמו במכתב ובעל לשון הקדש ראה כי חמש מקומות הם מוצאי האותיות, והנה שם חצים שרשים לעולם וחצים פעם שרשים, ופעם נוספים לטעם בראש המלה או בסופה, והנה זה החצי נכבד מהראשון וראוי שיבחר בכל מוצא האות הקל לבטא בו הרבה, וראוי להיות האות הראשון גם החמישי גם הששי גם העשירי קלים במבטא וכבדים בטעם ויהיו נמצאים עם התנועות עד שיהיו ארבעת אותיות המשך, ויהיו פעם נראים ופעם נעלמים, ופעם נוספים ופעם חסירים ופעם מובלעים בדגשות, ופעם מתחלפים אלה באלה:

והנה אותיות הגרון הם ארבעה ותחלתם עי"ן ואחר חי"ת, ואל תזכור האות כאשר תבטא בתוספות אותיות הנזכרות עם האות, כי אינם מאותיות הגרון, רק האות לבדה כשתשים תחתיה פתח, ולאלה שניהם עי"ן חי"ת כבדים מאוד, ומי שלא נהג בנערותו לבטא בהם לא יכון לדבר בם כמו העכו"ם, על כן נבחרו האל"ף והה"א, גם בחר מאותיות החיך גיכ"ק שהוא אחר הגרון הקלים והם י' כ', על כן היו ג' ק' מהשרשים:

ואותיות הלשון דטלנ"ת שם השנים שרשים והם ד' ט' והאחרים בחר, ואותיות השיניים זסשרץ כולם כבדים, והקל שבהם השי"ן על כן בחרו והניח האחרים, על כן הוצרך לקחת מאותיות השפה שהם בומ"ף שלשה, והניח האחד שהוא הפ':

וראוי להיות תחלת האותיות מהגרון, כי הוא המוצא הראשון במתכונת האדם מלמטה למעלה והאל"ף לפני הה"א, כי הוא הקל מאותיות הגרון, על כן הושם ראש לכל האותיות כנגד האחד, וראוי להיות הה"א האות החמשה, כנגד חמשה במספר שהוא נכבד, ואלה השנים אותיות הם קלים במבטא יותר מכל האותיות, בעבור ששם אות הראשון מהגרון, שם אחריו אות מסוף החמשה מקומות שהוא השפה, על כן היה בי"ת אחר אלף גם וי"ו אחר ה"א, ופ"א אחר עי"ן, והנה היה לו צורך לשום עוד שנים אותיות עד שיגיע אל הה"א, ושם האחד מהחיך והוא גימ"ל, והשני מהלשון והוא דל"ת, על כן הוצרך לשום זי"ן שהוא מהשיניים אחר וי"ו, והנה יש לו צורך לשום אות רביעי שהוא כנגד מספר העשרה עשירי לאותיות, וכבר לקח מהגרון השנים הנכבדים והמבוארים, ומהשפה הקל הנכבד שהוא הוי"ו ואין במוצאם הנשרשים קל מאותיות החיך, והנבחרים היו היו"ד, גם הכ"ף, והיו"ד יותר קל:

והנה ארבעה אותיות ראוים להיות אותיות המשך, ובעבור כי האל"ף כמו האחד, על כן נמצא נעלם עם כל תנועה, והנה עם חולם ראש, ועם קמ"ץ גדול רָאשִׁים, ועם חיר"ק ראשון, ועם קמ"ץ קטן רֵאשִׁית, ועם שורק מסעף פֻארָה (ישעי' י, לג) ועם פתח גדול לְחַטַּאת ולנדה (זכרי' יג א), ועם פתח קטן עושה פֶלֶא (למטה טו יא), בעבור היותו ראש שמוהו סימן המדבר זכר גם נקבה, ובעבור שלא ימצא נראה באחרונה, על כן איננו סימן רק פעם יתחלף בה"א קראן לי מרא (רות א כ) גבהא קומתו (יחז' לא ה) וימצא נוסף בסוף כמו "ואתיקיהא" (שם מא טו) ההלכוא אתו (יהושע י כד) גם נראה בראשונה, והוא נוסף אתמול (ש"ב ה ב) אזרועך (איוב לא כב) ובאמצע והאזניחו נהרות (ישעי' יט ו), ויכתב בסוף ולא יבוטא בו כמו חטא (דבר' כג כב), ופעם יהיה חסר כמו "על כס יה" (למטה יז טז), ויתחלף בה"א האמון (ירמי' נב טו) ההמון (ש"ב יח כט) גם ביו"ד תתימרו (ישעי' סא ו) יתאמרו (תה' צד ד), גם בוי"ו במבטא, ולעמשה תמרו (ש"ב יט יד):

והנה השלשה אותיות הם ראוים שיהיו לסימן בראש ובסוף, והנה האות שהוא היו"ד שהוא דומה לאחד שמוהו בסוף סימן המדבר זכר גם נקבה, בפעלים שׁמרתי (תה' יז ד) אמרתי (שמות כג יג), ובשמות כמו שׁמי (שם שם טו) ושמוהו בראש סימן יחיד זכר, הוא דומה לנמצא כמו שמספר עשרה דומה לאחד ושמוהו בסוף הפך זה סימן לנכח הנקבה דְעִי רְאִי (ש"א כה יז) למען תִּזְכְּרִי (יחז' טז סג), ובעבור כי במספר דומה לאחד, היה ליחס, ובעבור היות העשרה כולל כל חשבון, על כן היו"ד באחרונה כולל סימן רבים בסמוכים יְדֵי נשים (איכה ד י), ובסמוך אל המדבר יָדַי נטו שמים (ישעי' מה יב) והיו"ד ימצא נעלם עם חירק רַגְלִי (תה' כו יב), ועם קמץ קטן רגלי חסידיו ישמור (ש"א ב ט), ועם קמץ גדול יָדָיו רַגְלָיו. והיו"ד תחת ה"א הנה יד ד' הוֹיָה (למטה ט ג), ואתה הוה להם למלך (נחמי' ו ו) ותחת ה"א יֶחֱסָיון (תה' לו ה) חסה, ותחת אל"ף "כל פקודי כל ישרתי" (שם קיט קכח), וימצא נוסף יצהר (במד' יה יב), היושבי (תה' קכג א) רבתי (איכה א א), והה"א שמוהו סימן היש הדבר כי כן טעם "הא לכם זרע" (ברא' כג), פעם לתמה הבמחנים (במד' יג יט) הנהיה (דבר' ד לב), ופעמים לדעת המבואר האיש, העבד העברי (ברא' לט יז) האנשים (שם יט ה) ובאחרונה סימן לנקבה לשון עבר גם כן בשמות כי הזכר הניחו בלא סימן אמרו, אמרה קהלת (קהלת יב ח), גם היתה סימן נקבה, בפועלים בעתידים, אשמרנה, ישמרנה, נשמרנה, תשמרנה, ישמרוה, שמרנוה, שמרוה, וסימן בשמות נערה בתולה (דבר' כב כח, והה"א נוסף בבנין הכבד גם בבנין התפעל, גם היא מובלעת מזה בידך (למטה ד ב) כמו יו"ד "בטרם אצרךָ" (ירמי' א ה) ואל"ף "וָאַבֶּדְךָ כרוב הסוכך" (יחז' כח טז), ונוספת באחרונה אשמעה (תה' פה ט), ובשמות כמו לילה (ישעי' כא יב), והוא נעלם עם קמץ עָשָׂה, ועם קטן בונֵה ירושלים (תה' קמז ב) ועם פתח קטן אשר אני בונֶה (דה"ב ב ד), ועם חולם "כי פְרָעֹה, אהרן" (למטה לב כה), גם שְׁלֹמֹה (מ"א א יז), ועם שורק "לא יִקְרְחֻה קרחה" (ויקר' כא ה):

ובעבור היות הוי"ו מוצאו מהתחברות השפתים על כן שמוהו בראשונה לדבק זה עם זה אברהם ויצחק, (ברא' מח טז) מי פעל ועשה (ישעי' מא ד) ובאחרונה לשון רבים זכרים גם נקבות בפעל עבר, וסימן בעתידים לזכרים ופעמים גם לנקבות, אם תמצאו (שיר ה ח) אם תעירו (שם ב ז), והוי"ו ימצא נעלם עם שורק ועם חולם ובעבור היות הה"א נוסף בסוף סימן הנקבה הוצרכו להיות הוי"ו סימן לזכר שְמָרוֹ גם בשמות יָדוֹ, גם בעתידים "אויב יִרְדְפוֹ" (הושע ח ג) ובתוס' ה"א או נו"ן בדגש או שורק ישׁמרהו (תה' מא ג) "יִשְמְרֶנּו בעליו" (למטה כא לו) וסימן לשון רבים מדברים בפעל עבר ובעתידים:

והנה הראיתי כי אלו הארבע אותיות הם אותיות המשך, על כן היו השמות נכבדים שהם שמות העצם מאלה האותיות, והנה השם הראשון איננו במקרא רק במקום הזה, וידענו כי משה לא דבר לפרעה דברי השם רק ככתבו, ולא היה מזכירו בכנוי כי הוא היה קדוש, על כן הוצרכו הקדמונים לכנותו, ופירוש וזה זכרי, כמו זה שמי כי הטעם כפול, והעד שאנחנו קוראין אותו אלהים בהתחברו עם א' ד' שהטעם שהוא אדון, ובאה המלה על דרך לשון רבים דרך כבוד כמו אלהים, על כן האומר לשם כמו לאדם אַדֹנִי שאל (ברא' מד יט) טועה הוא.

ועתה אזכיר הטעם, דע כי שלשה עולמים הם, האחד הוא השפל, והוא על מעלות רבות, רק שלש כוללם והאחד המתכות והם שבעה כנגד שבעה המשרתים, ולמעלה מהם הצמחים, והם על מעלות רבות, ומעלה מהם החיים ומעלותם רבות, והאדם לבדו הוא במעלה העליונה בעולם השפל, והשנוי יקרנו כעצמו בגופו, גם בנפשו כנגד מחשבתו גם בעניניו וכל עסקיו, וחכמי לב דמו המינים שהם הכללים שהם שמורין, כי הפרטים אובדים, דמו אותם המינים הכללים העומדים לצל עץ על מים רצים תמיד:

והעולם האמצעי על מעלות רבות, והנה החמשה הכוכבים המשרתים מעלתם גדולים כי הם עומדים בעצמם לא יכלו ולא יחסרו, ולא תשתנה תנועתם ולא תוסיף ולא תגרע, ולא יעלו ולא ירדו רק כפי המערכת יש להם שינוים רבים, כי פעם הוא הכוכב בקו המזלות, ופעם שמאלי ופעם ימיני רב או מעט, ופעם עולה בגלגלו הקטן גם בגלגלו הגדול שהנה מוצקו רחוק ממוצק הארץ, ופעם עולה גלגלו או יורד, ירוץ ופעם תמהמה, ופעם יעמוד, ופעם ישוב אחורנית, וכל זה כנגד ארץ, ופעם יראה ופעם יסתר, ופעם במזרח, ופעם במערב וערכו אל חבורו וגם אל צבא השמים מלמעלה, גם אל הלבנה מלמטה לעולם משתנה עד אין חקר, כי פעם מתחבר לאחד השבעה המבטים, והנה המחברות לבדם במעלה אחת משלש מאות וששים, הם מאה ועשרים ובעבור אלו השינוים ישתנו כל הנבראים בעולם השפל בעצמם ואף כי במקריהם, והם בעצמם ובאורם לא ישתנו, על כן למטה מהם הלבנה, כי כל מקריהם יקרוה ויותר, כי יש להם שני גלגלים שאין מוצקם כמוצק הארץ ועוד כי תנועתה כגלגל הקטן הפך תנועת גלגל הגדול, ועוד כי אין לה אור בעצמה כי אם מהשמש והעד כי בהתחברה עמו עם ראש התלי או זנבו לא תראה השמש אם היה ביום, ואם היתה לנכח השמש בלילה באחד המקומות הנזכרים, יהיה אור הלבנה נעדר:

והנה למעלה מהמשרתים הם כוכבי גלגל המזלות, והם קבועים בגלגל אחד לא מתנועעים כמשרתים, ולא ישתנה רחבם, ולא ערך זה לזה, ותנועה אחת להם בלי תוספות ומגרעת ערכם אל הארץ שוה, ושינוי הראותם כפי מקומות הארץ ותנועת השמש, והעולם העליון הוא עולם המלאכים הקדושים שאינם גופות ולא בגופות כנשמת האדם, ומעלותם נשגבו מדעות הנקלות כנגדם, וכל זה העולם כבוד וכולו עומד, ואין תנועה בשינוי בערך רק מעמדו איננו בעצמו רק בשם הנכבד לבדו, ונשמת האדם ממינם, ומקבלת כח עליון כפי מערכת המשרתים, וכל המשרת כנגד הצבא הגדול בעת הבראו ואם תחכם הנשמה תעמוד בסוד המלאכים ותוכל לקבל כח גדול מכח עליון שקבל על ידי אור המלאכים, אז יהיה דבק בשם הנכבד וזהו שנדר יעקב "והיה ד' לי לאלהים" (ברא' כה כא) כי יתבודד כל ימי חייו לדבקה בשם כפי כחו, על כן אמר "הסירו את אלהי הנכר" (שם לה ב) ועד היום לא אמר ככה כי אז יחל לעבוד את השם כפי נדרו, על כן אמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים" (למטה יח יא), וחכם גדול היה, והעד "וישאלו איש לרעהו" (שם שם ז) ועוד "וישתחו" (שם) ואין לו פחד ממנו:

ובעבור שראה "אדם" כי ימות הוליד בן להיות המין שמור, והנה קיבל כח מעמד על דרך כלל על כן אמרה חוה "קניתי איש את ד'" (ברא' ד א), ובני הנביאים היו מתבודדים, אולי יקבלו כל אחד כפי כחו, והנה בשם הזה יתחדשו בעולם אותות ומופתים, וכאשר נאמר לו זה השם הנכבד בקש אותות ומופתים ע"כ לא תמצאנו בספר קהלת, כי ידבר על המעשים אשר עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע ואין כל חדש, כי החכמה העליונה:

ויאמר עוד אלהים למשה - לא נאה שיקראו אותי בשמי בכל דבריהם כשם שאנו קורים המלכים בשמם, אלא - ה' אלהי אבותיכם וגו' - שהוא לשון אדנות ומלכות כשם שאומרים למלכים יחי המלך. המלך ציוני דבר.

זה שמי לעולם - אהיה האמור בפסוק ראשון.

וזה זכרי - ה' האמור בפסוק שני שהוא לשון מלכות ובעניין הזה מזכירין את המלכים ולא בשמם. ומה שכתב בי"ה אפרש בא"ת ב"ש צפ"ת דפג"ת זהי"ף תצמ"ץ פתט"ף דפגמ"י תפא"ף מצמ"ץ פמ"ף שידפ"י מפ"ק לי"ף ל"ם י"ץ צפ"ץ כתק"י. זהו עיקר עומק פשוטו של מקראות הללו ואין מגלין אותם אלא לצנועים.

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לְחַכְמֵי הַדּוֹר:

ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם. מִצַּד פְּעֻלָּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת לוֹ, אֲשֶׁר יוֹרֶה עָלֶיהָ הַשֵּׁם הַמְיֻחָד, וּמִצַּד הֱיוֹתוֹ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם, שֶׁכָּרַת עִמָּם בְּרִית לָהֶם וּלְזַרְעָם.

זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם. הַשֵּׁם הַמְיוּחָד, וְזֶה הַשֵּׁם הַקּוֹדֵם הַמּוֹרֶה קַדְמוּתִי, מְצִיאוּתִי קַדְמוּתִי וְנִצְחִיּוּתִי, הוּא זִכְרִי לְדוֹר דּוֹר, הוּא מַה שֶּׁהִשִּׂיגוּ כָּל חַכְמֵי הַדּוֹרוֹת, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּהֶכְרֵחַ נִמְצָא קַדְמוֹן נִצְחִי בִּלְתִּי מִשְׁתַּנֶּה.

ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בנ״‎י. לא נאה שיקראו לי בשמי המיוחד לכל צרכיהם ועניניהם ק״‎ו מבשר ודם שאין קוראים אותו בשמו, אלא כך יהיו קוראים לי בשם ה׳‎ אלקי אבותיכם שהוא לשון אדנות ומלכות כשם שאומרים יחי המלך.

ה׳‎ אלקי אבתיכם אלקי אברהם. מכאן שאומרים בא״‎י אלקינו ואלקי אבותינו אלוקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, (מכילתא).

זה שמי. אהיה האמור בפסוק ראשון הוא שמי לעלם שכן אנו כותבים השם המיוחד במצפ״‎ץ. שהקב״‎ה קורא לעצמו תצמ״‎ץ. ואנו קוראים לו מצפ״‎ץ. כלומר יהיה עכשיו ואחרי כן בלי תכלה והוי״‎ו שבמצפ״‎ץ במקום יו״‎ד כמו וי״‎ו של הוה גביר שהוא במקום יו״‎ד והוא כמו היה. ולפי שאין נכון להיות תיבה זו של הוית קדש כשאר תיבות של הוית חול משונה היא משאר תיבות של הוית חול.

וזה זכרי לדר דר. האמור בפסוק שני אלקי אבותיכם כענין שמזכירים המלכים ולא בשמם המיוחד.

וַיֹּאמֶר עוֹד וְגוֹ׳ כֹּה תֹאמַר וְגוֹ׳. טַעַם שֶׁחָזַר לוֹמַר פַּעַם שְׁנִיָּה שֵׁם הֲוָיָה בָּרוּךְ הוּא וְלֹא הִסְפִּיק לוֹ הוֹדָעַת שֵׁם אֶהְיֶה, לְצַד כִּי שֵׁם הֲוָיָה הוּא כּוֹלֵל כָּל הַבְּחִינוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, יָחִיד וּמְיֻחָד בָּרוּךְ הוּא, וּמִתְּחִלָּה לֹא הִזְכִּיר לוֹ אֶלָּא שֵׁם בְּחִינָה אַחַת מִבְּחִינוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת אֲשֶׁר יִתְכַּנֶּה בָּהּ ה׳ בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה עִם יִשְׂרָאֵל בְּצָרָה, וּבִזְמַנּוֹ דִּבֵּר שֶׁהָיוּ בְּצָרָה לָזֶה הִזְכִּיר שֵׁם אֶהְיֶה לְצַד דָּבָר בְּעִתּוֹ וְהִזְכִּיר שֵׁם הַמְיֻחָד.

עוֹד טַעַם שֶׁחָזַר לוֹמַר ״כֹּה תֹאמַר וְגוֹ׳ ה׳״ וְגוֹ׳, לְצַד שֶׁחָשׁ אֵל עֶלְיוֹן שֶׁיָּבִין מֹשֶׁה שֶׁשָּׁלַל ה׳ מִדַּעְתּוֹ לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל שֵׁם הֲוָיָ״ה, גַּם שָׁלַל מִלּוֹמַר מַה שֶׁאָמַר בְּסָמוּךְ ״אֱלֹהֵי וְגוֹ׳ שְׁלָחַנִי״ וְגוֹ׳ וְלֹא יֹאמַר אֶלָּא ״אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי״ וְגוֹ׳, לָזֶה חָזַר לוֹמַר כִּי יֹאמַר גַּם כֵּן ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳. וְאֶרְאֶה כִּי בַּאֲמִירָה זוֹ רָמַז גַּם כֵּן שֵׁם אֶהְיֶה בִּתְחִלַּת שְׁמוֹת הָאָבוֹת: א׳ דְּאַבְרָהָם וּשְׁנֵי יוּדִי״ן, אֶחָד בְּיִצְחָק וְאֶחָד בְּיַעֲקֹב:

עוֹד יְכַוֵּן ה׳ שֶׁיֵּדְעוּ יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא זֶה הַמַּבְטִיחַ לְהָאָבוֹת הַבְטָחַת הַגְּאֻלָּה, כִּי שֵׁם אֶהְיֶה לֹא הוּבָא בַּכְּתוּבִים הָרִאשׁוֹנִים הַבָּאִים בַּהַבְטָחוֹת. גַּם לְצַד שֶׁעֲדַיִן יַשְׁמִיעֵם דִּבְּרוֹת קָדְשׁוֹ וּפֶתַח דְּבָרוֹ יֹאמַר ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, לָזֶה הִקְדִּים לְהוֹדִיעָם שֵׁם אֶהְיֶה וְשֵׁם הֲוָיָ״ה. שֵׁם אֶהְיֶה הָרָמוּז בְּאָנֹכִי, וְשֵׁם הֲוָיָ״ה כִּפְשׁוּטוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּצְדִּיקוּ דִּבְרֵי מֹשֶׁה כְּשֶׁיְּדַבֵּר ה׳ וְיֹאמַר ״אָנֹכִי ה׳״, וְהָבֵן. נִמְצֵינוּ אוֹמְרִים כִּי צָרִיךְ מֹשֶׁה לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל בְּסֵדֶר זֶה ״אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם״, וּלְצַד שֶׁהוּא שֵׁם חָדָשׁ לִידִיעָתָם וְנִקְרָא עַל שֵׁם הַמְּאֹרָע, פֵּרוּשׁ, שֶׁהָיָה עִמָּם בְּצָרָתָם, יַחְזֹר וְיֹאמַר לָהֶם ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם. וְאוּלַי שֶׁגַּם רָמַז שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת הָרְשׁוּמִים בִּשְׁמוֹת אֲבוֹתָם שֶׁהוּא שֵׁם אֶהְיֶה נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמַעְלָה.