שְׁמוֹת כ״ט · כ״ב

החלב. זֶה חֵלֶב הַדַּקִּים אוֹ הַקֵּבָה:

והאליה. מִן הַכְּלָיוֹת וּלְמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּוַיִּקְרָא שֶׁנֶּ' (ויקרא ג'), לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה - מָקוֹם שֶׁהַכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת (חולין י"א), וּבְאֵמוּרֵי הַפָּר לֹא נֶאֱמַר אַלְיָה, שֶׁאֵין אַלְיָה קְרֵבָה אֶלָּא בְכֶבֶשׂ וְכִבְשָׂה וְאַיִל, אֲבָל שׁוֹר וְעֵז אֵין טְעוּנִין אַלְיָה:

ואת שוק הימין. לֹא מָצִינוּ הַקְטָרָה בְשׁוֹק הַיָּמִין עִם הָאֵמוּרִים אֶלָּא זוֹ בִלְבָד:

כי איל מלאים הוא. שְׁלָמִים; לְשׁוֹן שְׁלֵמוּת - שֶׁהֻשְׁלַם בַּכֹּל; מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהַמִּלּוּאִים שְׁלָמִים, שֶׁמְּשִׂימִים שָׁלוֹם לַמִּזְבֵּחַ וּלְעוֹבֵד הָעֲבוֹדָה וְלַבְּעָלִים, לְכָךְ אֲנִי מַצְרִיכוֹ הֶחָזֶה, לִהְיוֹת לוֹ לְעוֹבֵד הָעֲבוֹדָה לְמָנָה, וְזֶהוּ מֹשֶׁה שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּלּוּאִים, וְהַשְּׁאָר אָכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו שֶׁהֵם בְּעָלִים, כַּמְפֹרָשׁ בָּעִנְיָן:

וְתִסַב מִן דִכְרָא תַּרְבָּא וְאַלִיתָא וְיָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּן כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא אֲרֵי דְכַר קֻרְבָּנָא הוּא:

ולקחת. זה החלב הנזכר הוא אשר על הקרב ככתוב בפ' ויקרא:

שוק. הצד הימין, והחזה נלקחו מאיל המלואים, והשוק והחזה יהיו מהיום נתונים לאהרן ולבניו מזבחי שלמי בני ישראל, רק החזה מאיל המלואים משה לבדו יאכלנו, כי הוא כהן הכהנים:

כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא. לְפִיכָךְ הָיָה שׁוֹק הַיָּמִין בָּזֶה נִתָּן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא כֵן בִּשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי הַשּׁוֹק הַיְמָנִי בַּבְּהֵמָה הוּא בִּמְקוֹם הַיָּד הַיְמָנִית בָּאָדָם, וְלָכֵן רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹק הַקָּרְבָּן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ מִלּוּאֵי יָד לְיַד יָמִין הַכֹּהֵן הַמַּקְרִיבוֹ. כִּי אָמְנָם עֲבוֹדַת הַכֹּהֵן בְּיַד יָמִין הָיְתָה, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֶצְבַּע וּכְהוּנָּה אֵינָהּ אֶלָּא יָמִין (מנחות י.).

ואת שוק הימין פרש״‎י לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים אלא זו בלבד. פי׳‎ אלא שוק של איל המלואים של יום ראשון אבל בשאר ששה אילים שהיו בשאר ימי המלואים לא הוקטר מהם שום שוק. והוא שפרש״‎י בסמוך לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה.

כי איל מלאים הוא על שם שמלאו בו ידיהם, והוא נתינת טעם למה שוק זה נקטר.