שְׁמוֹת כ״ט · א׳

לקח. כְּמוֹ קַח. וּשְׁתֵּי גְזִירוֹת הֵן, אַחַת שֶׁל קִיחָה וְאַחַת שֶׁל לְקִיחָה, וְלָהֶן פִּתְרוֹן אֶחָד:

פר אחד. לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל שֶׁהוּא פַּר:

וְדֵין פִּתְגָמָא דִי תַעְבֵּד לְהוֹן לְקַדָשָׁא יָתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי סַב תּוֹר חָד בַּר תּוֹרֵי וְדִכְרִין תְּרֵין שַׁלְמִין:

וזה, אשר תעשה להם. לאהרן ולבניו:

אין הפרש בין קח או לקח כמו צק לעם ויאכלו (מ"ב ד מא), וגם יְצק בו מים (יחז' כד ג):

בעבור שהזכיר עם פר בן בקר יורה כי איננו גדול וככה בני יונה (ויקרא ה ז):

שעיר עזים (שם ד כג), והאיל גדול מהכבש, והעד הנסך שהוא שלישית ההין, ולכבש רביעיתו:

וזה הדבר אשר תעשה להם לאחר שנגמרה כל מלאכת המשכן ובגדי כהונה התחיל מלמדם היאך יהיו מטהרין ואוכלים בקדשים והיאך יהיו טובלין ואוכלין בתרומה והיאך יהיו מתקדשין ואוכלין בטהרה.

תעשה להם משל אהרן ובניו באו הקרבנות הואיל וכולם הושוו בחנוך היום.

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְגוֹ׳. הַכַּוָּנָה לֶהֱיוֹת שֶׁקָּדַם אֵלָיו מְנִיעַת הַמַּעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי (שמות כז:כ) שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא מִצְוַת הַדִּבּוּר לָעוֹשִׂים, לָזֶה וְזֶה הַדָּבָר זֶה יָצָא מֵהַכְּלָל הַמֻּשְׁלָל וְיֵשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ לְהַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו שִׁבְעָה יָמִים, וְאָמְרוֹ וְזֶה לְצַד שֶׁקָּדַם וְצִוָּה שֶׁיַּלְבִּישֶׁנּוּ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וְגָמַר אוֹמֶר וְזֶה גַּם כֵּן תַּעֲשֶׂה. וְאִם לֹא אָמַר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֶלָּא ״לְקַח פַּר״ וְגוֹ׳, יֵשׁ מָקוֹם לוֹמַר כִּי יְצַוֶּה לְאַהֲרֹן אוֹ לְבָנָיו לַעֲשׂוֹת, לָזֶה אָמַר ״אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה״ כִּי הוּא הָעוֹשֶׂה. וְלֶהֱיוֹת שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לוֹמַר שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר לְהַקְרִיב אֶלָּא קָרְבַּן שָׁעָה שֶׁהֵם קָרְבְּנוֹת יְמֵי הַמִּלּוּאִים שֶׁל אַהֲרֹן וּבָנָיו, אֲבָל קָרְבָּן שֶׁהוּא קָבוּעַ לְדוֹרוֹת שֶׁהֵם הַתְּמִידִים שֶׁל כֶּבֶשׂ אֶחָד בַּבֹּקֶר וְכֶבֶשׂ אֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם - לֹא, לָזֶה חָזַר וְאָמַר וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְגוֹ׳ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד. וְשֶׁלֹּא יָבִין כִּי הֻתַּר בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת תָּמִיד, לָזֶה אָמַר ״וְזֶה״, לוֹמַר אֵין לוֹ לְהַקְרִיב אֶלָּא שִׁבְעָה יָמִים הָאֲמוּרִים בָּעִנְיָן.

וְאָמְרוֹ הַדָּבָר תִּתְבָּאֵר לְמַאן דְּאָמַר בְּיוֹמָא (יומא ד,א) מִלּוּאִים כָּל הַכָּתוּב בָּהֶן מְעַכֵּב, לָזֶה אָמַר וְזֶה הַדָּבָר כָּל הַדָּבָר הָאָמוּר כָּאן לְעִכּוּב, וּלְמַאן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מְעַכֵּב לְדוֹרוֹת אֵין מְעַכֵּב בַּמִּלּוּאִים, אָמְרוֹ הַדָּבָר לוֹמַר וְלֹא כָּל דָּבָר מְעַכֵּב.

לְקַח פַּר וְגוֹ׳. אוּלַי כִּי רְשׁוּת נְתוּנָה לְהָבִיא אוֹ מִשֶּׁל אַהֲרֹן וּבָנָיו אוֹ מִשֶּׁל מֹשֶׁה, וְאֵין עִכּוּבָה בַּדָּבָר.