וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹ֠ן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִֽיד׃ {ס}

את האורים ואת התמים. הוּא כְּתָב שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, שֶׁהָיָה נוֹתְנוֹ בְּתוֹךְ כִּפְלֵי הַחֹשֶׁן, שֶׁעַל יָדוֹ הוּא מֵאִיר דְּבָרָיו וּמְתַמֵּם אֶת דְּבָרָיו; וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי הָיָה הַחֹשֶׁן - שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְכֹהֵן גָּדוֹל לִהְיוֹת מְחֻסַּר בְּגָדִים - אֲבָל אוֹתוֹ הַשֵּׁם לֹא הָיָה בְּתוֹכוֹ, וְעַל שֵׁם אוֹתוֹ הַכְּתָב הוּא קָרוּי מִשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ"ז), וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים (יומא ע"ג):

את משפט בני ישראל. דָּבָר שֶׁהֵם נִשְׁפָּטִים וְנוֹכָחִים עַל יָדוֹ, אִם לַעֲשׂוֹת דָּבָר אוֹ לֹא לַעֲשׂוֹת; וּלְפִי מִ"אַ שֶׁהַחֹשֶׁן מְכַפֵּר עַל מְעַוְּתֵי הַדִּין, נִקְרָא מִשְׁפָּט עַל שֵׁם סְלִיחַת הַמִּשְׁפָּט:

וְתִתֵּן בְּחשֶׁן דִינָא יָת אוּרַיָא וְיָת תֻּמַיָא וִיהוֹן עַל לִבָּא דְאַהֲרֹן בְּמֵעֲלֵהּ קֳדָם יְיָ וְיִטוֹל אַהֲרֹן יָת דִינָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבֵּהּ קֳדָם יְיָ תְּדִירָא:

ונתת. טעם משפט דיני השם וגזירותיו העתידות, כי בעבור כן שואלים באורים ותומים:

את האורים ואת התומים - כעין השבעות של שמות בדבר הקב"ה שהיה נותן בהחשן להגיד משפטן וצרכיהם. אם האומות מגידים להם תרפים וקסמים שלהם ברוח טומאה, להבדיל כמה הבדלות בין טומאה לטהרה, ק"ו לקדושה שמגדת.

מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ. שֶׁיִּתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם שֶׁיִּזְכּוּ בַּמִּשְׁפָּט.

ונשא אהרן את משפט בני ישראל ישא ויזכיר לפני הקב״‎ה מה שהחשן מגיד שהם צריכים כמו, וזה יהיה משפט הכהנים, לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל.

וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים. כִּי יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין מְאִירִים לְכָל הָעוֹלָם, כִּי מִטַּעַם זֶה נִקְרְאוּ הַסַּנְהֶדְרִין ״עֵינֵי הָעֵדָה״ (במדבר טו:כד), כִּי הֵמָּה לָהֶם לְעֵינַיִם לְהוֹצִיא לָאוֹר כָּל תַּעֲלוּמוֹת שֶׁל הַבַּעֲלֵי דִינִין, כַּמְבֹאָר לְמַעְלָה. עַל כֵּן הָיוּ הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים נְתוּנִים בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט.