שְׁמוֹת כ״ב · ל׳

ואנשי קדש תהיון לי. אִם אַתֶּם קְדוֹשִׁים וּפְרוּשִׁים מִשִּׁקּוּצֵי נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת הֲרֵי אַתֶּם שֶׁלִּי וְאִם לָאו אֵינְכֶם שֶׁלִּי:

ובשר בשדה טרפה. אַף בַּבַּיִת כֵּן, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה - מָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ בְּהֵמוֹת לִטָּרֵף; וְכֵן כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ (דברים כ"ב), וְכֵן אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (שם כ"ג), הוּא הַדִּין לְמִקְרֵה יוֹם, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה. וּבְשַׂר דִּתְלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא, בָּשָׂר שֶׁנִּתְלַשׁ עַ"יְ טְרֵפַת זְאֵב אוֹ אֲרִי מִן חַיָּה כְשֵׁרָה אוֹ מִבְּהֵמָה כְשֵׁרָה בְּחַיֶּיהָ:

לכלב תשלכון אתו. אַף הַגּוֹי כַּכֶּלֶב; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כֶּלֶב כְּמַשְׁמָעוֹ? תַּ"לֹ בִּנְבֵלָה אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי (שם י"ד), קַ"וָ לִטְרֵפָה שֶׁמֻּתֶּרֶת בְּכָל הֲנָאוֹת. אִם כֵּן מַה תַּ"לֹ לַכֶּלֶב? לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַכֶּלֶב נִכְבָּד מִמֶּנּוּ, וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁאֵין הַקָּבָּ"ה מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ (שמות י"א), אָמַר הַקָּבָּ"ה תְּנוּ לוֹ שְׂכָרוֹ (מכילתא):

וֶאֱנָשִׁין קַדִישִׁין תְּהוֹן קֳדָמָי וּבְשַׂר תְּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיְתָא לָא תֵיכְלוּן לְכַלְבָּא תִּרְמוּן יָתֵהּ:

ואנשי קדש. בעבור שהזכיר שורך וצאנך שהם מותרים לאכילה, הזהיר על הבשר שהוא נטרף, אולי העני יאכלנו בעבור עניו:

והזכיר בשדה ההוה יותר, וככה הדין בנטרף גם בתוך העיר וכמוהו מקרה לילה (דבר' כג יא):

וטעם לכלב. נפתח הלמ"ד שהוא שומר שורך וצאנך ואין ראוי לאכלו כי אם הכלב ור' משה הכהן אמר כי הטרפה קשה מהנבלה, כי יש בטרפה כדמות סם רע שיזיק תולדות האדם ע"כ לא התיר לתתה לגר אשר בשעריך, או למכור לנכרי כמו הנבלה:

ואנשי קדש - שלא לאכול דבר טמא כגון טרפה. וכל שכן לא תאכלו כל נבלה וגו' כי עם קדוש אתה.

וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. וּבְאֹפֶן זֶה תִּהְיוּ אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ, כִּי כְשֶׁתַּפְרִישׁוּ בְּכוֹרוֹת הַבָּנִים וּמַתְּנוֹתֵיהֶם לַעֲבוֹדָתִי, הִנֵּה הַבְּכוֹרוֹת יְלַמְּדוּ דַעַת אֶת הָעָם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים (ויקרא כ:ז).

וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה. אֲפִלּוּ הַטְּרֵפָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה כְּלָל:

ובשר בשדה טרפה לפי שהיא קשה מן הנבלה שיש בה ארס הדורס ואינה מטמאה ומניחין אותה בשדה הזהיר עליה הכתוב מה שאין כן בנבלה, לפיכך מוכרין אותה לבן דעת המשמרה ואוכלה בבית פן יכשלו בה רבים אם יניחוה בשדה ולפי שהזכיר שור וצאן שהם מותרים באכילה הזהיר על בשר הנטרף שמא יאכלנו העני מחמת עניו.

לכלב תשלכון אתו הלמ״‎ד בפת״‎ח משמע בכלב המבורר דבר הכתוב הוא שומר העדר היינו לפי פשוטו. אתו מוסב אבשר שהוא לשון זכר.