שְׁמוֹת כ״ב · כ״ז

אלהים לא תקלל. הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְבִרְכַּת הַשֵּׁם וְאַזְהָרָה לְקִלְלַת דַּיָּן (סנהדרין ס"ו):

דַיָנָא לָא תְקִיל וְרַבָּא בְעַמָךְ לָא תְלוּט:

אלהים לא תקלל. הם הדיינים והם הכהנים בני לוי שעמהם התורה:

ונשיא בעמך לא תאר. בסתר או בגלוי והגאונים הפרישו בין קללה ומארה וזה הנשיא הוא המלך הכתוב במשנה תורה וכאשר הסתכלנו בפסוקים הבאים זה אחר זה עד ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו (למטה כג יג) מצאנו רובם בדברי העניים כאילו הם דבוקים עם פרשת אם כסף תלוה, אמר יפת טעם להזכיר אלהים לא תקלל, אולי העני ברוב צערו בלילה, אם יעבור המלוה ולא ישוב לו העבוט יקלל את הדיין שדן שיקח עבוטו:

אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר - דבר הכתוב בהווה, לפי שהמלכים והדיינים דנין דיני ממונות ונפשות, רגילים בני אדם לקללם. וכן הוא אומר: גם במדעך מלך אל תקלל. וכן הוא אומר: כי קללת אלהים תלוי כשרואים את אדם תלוי מקללים את הדיינים, לכך ציוה לא תלין נבלתו.

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל. אַף עַל פִּי שֶׁתַּחְשׁוֹב שֶׁהִטָּה אֶת דִּינְךָ הַדַּיָּן, לֹא תְקַלְלֵהוּ, שֶׁאֵין אָדָם רוֹאֶה חוֹבָה לְעַצְמוֹ.

וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר. כִּי אָמְנָם קִלְלַת הַמֶּלֶךְ וּרְעָתוֹ תִּהְיֶה עַל הָרֹב סִבַּת רָעָה רַבָּה וְהֶזֵּק לַצִּבּוּר, כְּאָמְרוֹ "יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ, וְעִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב" (משלי כד:כא).

[אלהים לא תקלל חול]

אלהים לא תקלל סמכו כאן לפי שמא יעבור המלוה ולא ישיב החבול ויבא העני מרוב צערו בלילה ויקלל הדיין שדן לחבול שמלתו והדיין כדין עשה ולא פשע בדבר.

ונשיא בעמך לא תאר למה נאמר, אם להזהיר שלא לקלל הדיין הרי כבר אמור אלא סתם נשיא היינו עשיר ומלוה לאחרים וסמוך הוא לאם חבל תחבל שלמת רעך והזהירו הכתוב שלא לקלל העשיר אם חבלו שהרי מהנהו מנכסיו.